פדיון חופשה

לכל עובד במדינת ישראל מגיעים ימי חופשה על חשבון המעסיק, כלומר ימי חופשה בהם משתכר העובד כאילו הוא עובד כרגיל ואינו באמת נעדר מיום העבודה. מס' ימי החופשה תלויים בוותק העובד במקום העבודה – ככל שיצבור וותק רב יותר, כך יהיה זכאי למספר גדול יותר של ימי חופשה, זאת בהתאם לחוק חופשה שנתית, תשי"א – 1951. עובד יבקש פדיון חופשה לימים אלו במידה ואינו ינצל אותם ולא ייצא לחופשה במהלך השנה.

עפ"י החוק, כל עוד העובד מועסק במקום העבודה, יוכל לתבוע סכום כסף השווה לדמי החופשה שהיה מקבל לו היה מנצל את ימי החופשה המגיעים לו. זאת מכיוון שעל המעסיק לאפשר ואף לעודד את העובד לצאת לחופשה בפועל בהתאם לימי החופשה שנצברו.

פדיון חופשה שנתית – תהליך מימוש הזכות

פדיון חופשה אינו רק זכותו של עובד, אלא גם חובתו לעצמו. מובן שניתן לסרב להצעתו של המעסיק לנצל את ימי החופשה, אך כל אדם זקוק לחופש מידי פעם מהשגרה התובענית של העבודה. מימוש הזכות לפדיון חופשה מורכב ממספר דגשים אותם יש להכיר לעומק:

  • זכות בסיסית – הזכות לתביעת פדיון חופשה הינה אוטומטית וצריכה להינתן על ידי המעסיק.
  • מועד תשלום הפדיון – מועד התשלום נקבע בהתאם למועד תשלום השכר במקום העבודה.
  • עיכוב או אי תשלום – על המעסיק חלה חובת תשלום פדיון חופשה לעובד בתום העסקתו. במידה ועיכב את התשלום או מכל סיבה שהיא סרב לשלם, יוכל העובד להתלונן בפני יחידת האכיפה של חוקי העבודה, בבית הדין האזורי לעבודה.
  • כמות ימי החופשה – תלויה במשך העסקת העובד ובאופי העבודה. לדוגמא, במקום עבודה בו נהוג לעבוד 5 ימים בשבוע, זכאים העובדים לעשרה ימי חופשה שנתית במשך ארבע השנים הראשונות, -12 ימי חופשה החל מהשנה החמישית. יש לציין שהכוונה במשך זמן העסקה, הוא מספר שנים קלנדריות במקום העבודה. כלומר מתחילת ינואר ועד סוף דצמבר. כך אדם שהחל לעבוד בחודש ינואר יהיה זכאי לאותם ימי חופשה כמו חברו לעבודה שהחל לעבוד באוקטובר באותה שנה.
  • הודעה מוקדמת – ישנם מקרים בהם יבקש העובד לנצל את ימי החופשה השנתיים שבר, במהלך פרק הזמן מרגע ההודעה המוקדמת על עזיבתו ועד לעזיבה עצמה. המעסיק יוכל לאפשר זאת בתנאי שלפחות 14 ימים מהתקופה, לא יחפפו את חופשתו. יש לציין שהמעסיק לא חייב לאשר את היציאה לחופשה, אך עליו להשתדל להתחשב בבקשת העובד ולסרב לה רק בתנאים הגיוניים וישרים.

מעקב אחר ימי החופשה של העובד – מוטל על המעסיק!

עליכם לזכור, כי נטל ההוכחה בדבר יתרת ימי החופשה של העובד (כולל מועד סיום העסקתו) מוטל על המעסיק; על פי תיקון מספר 24 לחוק הגנת השכר, עליו לנהל יומן מסודר בו מפורטים ימי החופשה המגיעים לכל אחד מהעובדים, כמה ימי חופשה ניצל כל אחד מהם, וכמה עוד נותרו.

השארת תגובה