בתאריך 6.12.17 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון, בע"א 2144/13 עזבון המנוח עמית עמוס מנטין ז"ל נ' הרש"פ ואח', וערעורה של הרשות הפלשתינית ( ע"א 3189/13)  בהרכב הנשיאה בדימוס השופטת מרים נאור, השופט נועם סולברג והשופט עוזי פוגלמן. פסק הדין שניתן פה אחד, נכתב בעיקרו ע"י הש' נועם סולברג.  המערערים, אימו ועזבונו של המנוח עמית עמוס מנטין ז"ל יוצגו ע"י הח"מ הן בביהמ"ש המחוזי והן בביהמ"ש העליון.

מדובר בפסק דין תקדימי, בו דן בית המשפט  העליון לראשונה בחבותה של הרשות הפלשתינית ( להלן : "הרש"פ"), למעשי טירור בתקופת האינתיפאדה השנייה, קבע את אחריותה להירצחו של המנוח עמית עמוס מנטין ז"ל. בית המשפט העליון  ייחד דיון רחב לסוגיית הפיצויים העונשיים , ולראשונה נפסקו פיצויים עונשיים של 3 מליון ₪ , בנוסף לפיצוי הנזיקי.
פסק הדין הינו מקיף, עוסק בהרחבה בסוגיות רבות בתחום דיני הנזיקין , אשר קצרה היריעה לאזכרם במסגרת מאמר זה, לרבות סוגיות אשר הוכרעו לראשונה ע"י בית המשפט העליון, כגון חבותה של הרש"פ למעשי טירור בתקופת האינתיפאדה  השנייה והטלת פיצויים עונשיים.

בית המשפט העליון קבע כי קיימת סמכות לערכאות המשפטיות במדינת ישראל לפסוק פיצויים עונשיים, הבאים לבטא סלידה ממעשהו של המעוול, המזיק, וכי פיצויים עונשיים, המטילים על המזיק תשלום כספי כבד, העולה בשיעורו על הנזק שגרם, מעבירים מסר של גינוי כלפי ההתנהגות,  מביעים סלידה ממנה, ומהווים אלמנט הרתעתי ממדרגה ראשונה. נקבע כי מטרה עונשית נוספת של הפיצויים העונשיים היא מסר חברתי שנועד לבטא את הסלידה מן המעשה הנפשע

התביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי בת"א ( ת.א. 1047/04 ) נגד הרש"פ בגין הירצחו של המנוח ע"י מחבל אשר סיים זמן קצר קודם לכן מחנה אימונים של הרש"פ ביריחו. הימים ימי האינתיפאדה השניה. עמוס עמית מנטין ז"ל, טכנאי בזק, נרצח ביום 26.6.03, בהיותו בן 31 שנה, במהלך העבודה מסיבה אחת ויחידה – היותו יהודי, ע"י מחבל בן 15.5 שסיים 10 ימים קודם מחנה אימונים בן 50 יום של הרש"פ ביריחו.  מיד לאחר שסיים את אימוניו, חיפש המחבל, שאדי מוחמד חוסין ג'ודארה, מדיר אל בשא בנפת ג'נין לממש את מטרת אימוניו, ומצא אותה בדמותו של המנוח, שעה שירה בראשו בדם קר  5 כדורים מבעד השמשה הסגורה ברכב בזק.  המנוח נשלח ע"י בזק לעבודות בבקה אל גרביה, השוכנת בתחומי הקו הירוק, על קו התפר בלא גדר הפרדה בינה לבין צידה הפלשתיני, בקה אל שרקיה. הנער ה-רוצח הוכשר ואומן לרצוח יהודים במחנה האימונים של  הרש"פ וביצע את שהוכשר לו מיד עם סיום הכשרתו. המחבל שנתפס, הורשע ודינו נגזר למאסר עולם, הודה כי עבר מחנה אימונים של 50 יום של הרש"פ, ועשרה ימים אח"כ יצא  לרצוח יהודי. הקורבן האקראי היה המנוח.

השופטת דליה גנות קיבלה את התביעה, השיתה בתאריך 26.2.2013  חבות  על הרש"פ בגין רצח המנוח  ופסקה פיצויי נזיקין לתובעים, אולם לא פסקה פיצויים עונשיים, ובגין כך הגישו התובעים ערעור לבית המשפט העליון, ואף הרשות הפלשתינית הגישה ערעור בגין החבות שהושתה עליה.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי היה פסק הדין התקדימי הראשון בו נקבעה חבותה של הרש"פ בגין רצח אזרח ישראלי, וחויבה בפיצוי בשל כך.
בית המשפט המחוזי קבע, בין היתר, כי הרש"פ כישות משפטית עצמאית הפרה את התחייבותה בהסכמים הרלבנטיים כלפי מדינת ישראל ותושביה למנוע פעולות טירור. כמו כן קבע כממצא עובדתי כי  המחבל, שהיה נער כבן 15.5 באותה עת, אומן ע"י  הרש"פ במחנה אימונים ביריחו, כי מאמציה להסתיר את עובדת קיומו של מחנה האימונים ביריחו והשתתפות המחבל במחנה כשלו.

בית המשפט המחוזי קבע כדלקמן :" דברי ב"כ התובעים בכתב התביעה,  על פיהם הרש"פ " גייסה ואימנה את המחבל אשר רצח את המנוח ", לא רק שאינם מופרכים, אלא שהוכחו ברמת הסתברות המקובלת במשפט אזרחי", וכי  – " לא יתכן ספק באשר לקיומו של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין האימונים שניתנו למחבל ע"י הרשות הפלשתינאית לבין הרצח שביצע זמן קצר לאחר מכן , מיד בתום " לימודיו  " .

בית המשפט המחוזי קבע כי נוכח הראיות אשר הוגשו ע"י התובעים, לרבות מסמכי שלל שנתפסו ע"י צה"ל במוקטעה, סקירות אמ"ן מחקר,  חוות דעת  תא"ל יוסף קופרווסר אשר היה בתקופת האינתיפאדה  השנייה ראש אמ"ן מחקר, ודו"ח דני נווה , עולה כי הרש"פ הפעילה, מימנה ותמכה בטרור בתקופת האינתיפאדה ה השנייה:
"הנה כי כן, ועל מנת שלא אאריך יתר על המידה, עיון במסמכים שצורפו לסקירות, כמו גם בסקירות עצמם, מוביל למסקנה אחת ויחידה,  לפיה פעולותיהם של הארגונים השונים , לרבות התנזים וגדודי אל אקצה, נעשו תחת ניצוחה ובמימונה של הרש"פ".

בית המשפט העליון דן בערעורי התובעים והרש"פ, דחה את ערעור הרש"פ, לרבות טענות מקדמיות שהעלתה כגון חסינות דיונית, אי שפיטות עקב פעולה מלחמתית וכו',  וקבע כי קיים קשר סיבתי בין מעשיה של הרש"פ לבין הירצחו של המנוח.
בית המשפט העליון קבע כי במחנה האימונים שעבר המחבל אומנו בני נוער וצעירים, והרש"פ הנחילה להם את רזי השימוש בנשק, תוך העברת מסרים המעודדים שימוש בידע ובהכשרה לצורך ביצוע פעולות טירור, וכי " הנער המחבל יישם הלכה למעשה את אשר למד, וביצע את הרצח המתועב".

בית המשפט העליון קבע כי מעורבות הרש"פ בטרור בתקופת האינתיפאדה השנייה באה לידי ביטוי הן במימד האידאולוגי – הרש"פ העניקה " הכשר " לפעולות טרור, ועודדה את השימוש בטרור כמכשיר לקידום מטרותיה, הן במימד הכספי – הרש"פ העניקה סיוע כספי שוטף להפעלת תשתיות טירור, והמימד המעשי – מנגנוני הבטחון והמודיעין הכללי של הרש"פ סייעו באופן ישיר ועקיף לתשתיות הטרור ולפעולות הטרור. קבע בית המשפט העליון : " הוכחה כדבעי תמיכתה של הרש"פ בטרור במהלך האינתפדה השניה, במימד האידאולוגי, הכספי והמעשי. הנהגת הרש"פ עודדה בקול גדול את האינתפדה והביעה הערכה למחבלים מבצעי פיגועים. הרש"פ מימנה את הטרור על דרך הענקת משכורות לפעילי ארגוני טרור, הקצאת סכומי כסף לפעולות טירור ולמחבלים וכן גם אספקת כלי נשק לבצוע פעולות טרור".
לאחר שקבע את חבותה של הרש"פ, דן השופט סולברג בהרחבה בסוגיית הפיצויים העונשיים, סקר את החקיקה והפסיקה, לרבות משפט משווה והמשפט העברי, והדגיש כי  מקרים חמורים במיוחד ומעוררי סלידה יצדיקו השתת פיצויים עונשיים.

בת.א. 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל ואח' נגד החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ  ( LAWDATA) דן בית המשפט העליון בהרחבה בראש הנזק של פיצויים עונשיים, לא פסק פיצויים עונשיים, אולם הדגיש כי קיימת סמכות לפסיקתם.
במובחן מפרשת אטינגר, בעניין מנטין לעומת זאת, החליט בית המשפט העליון, לראשונה, לפסוק פיצויים עונשיים. נקבע, כי פיצויים עונשיים יוטלו במקרים של עוולה שבוצעה מתוך כוונה או זדון,  אולם דרישת הכוונה והזדון אינה סותרת אפשרות לפיה יוטלו פיצויים עונשיים גם בתביעות המתבססות על עוולות כגון עוולת הרשלנות, ובלבד שמדובר בהתנהגות הסוטה מסטנדרט ההתנהגות של האדם הסביר .

בית המשפט העליון ציין כי הפיצוי העונשי מהווה אלמנט הרתעתי, וכי – " ככל שאשמו המוסרי של המזיק גובר, וזאת כתלות במידת האוטונומיה שהפעיל בביצוע המעשים, כך מוצדקת הענשתו: בין משיקולי גמול, בין משיקולים של הוקעת מעשהו מבחינה חברתית".
כב' הש' סולברג קבע כי מטרה נוספת של הפיצויים העונשיים היא מסר חברתי שנועד לבטא את הסלידה מן המעשה הנפשע : "  השימוש בדיני הנזיקין לשם העברת מסר חברתי וכדי להשפיע על מדיניות חברתית, אינו חריג בשיטתנו המשפטית" וכי הטלת פיצוי נזיקי רגיל שעניינו בפיצוי בגין הנזק ותו לא, מעבירה מסר לפיו הבחירה אם לבצע את העוולה (ולשלם את נזקיה) אם לאו, מצויה בידו של המזיק, והיא נעדרת אמירה חברתית בנוגע לאותה התנהגות. אולם פיצויים עונשיים, לעומת זאת, המטילים על המזיק תשלום כספי כבד, העולה בשיעורו על הנזק שגרם, מעבירים מסר של גינוי כלפי ההתנהגות ומביעים סלידה ממנה.  וכי  " במצבים המתאימים שבהם בוצעו מעשים חמורים וקשים – בין אם מבחינת נסיבות ביצועם, בין אם מבחינת היסוד הנפשי שנלווה אליהם – ראוי להשית פיצויים עונשיים אשר יעבירו מסר חד-משמעי השולל את המעשים הללו מכל וכל."

בית המשפט העליון קבע כי העובדה שהרש"פ אינה חשופה להעמדה לדין פלילי מחזקת את המסקנה כי מן הראוי להשית עליה פיצויים עונשיים, ואין די בפיצוי הנזיקי על מנת להביא להרתעה המתחייבת, מה עוד שנזקי מותו של המנוח אינן הנזקים היחידים שנגרמו כתוצאה מהפעלת מחנה האימונים והסתה לטרור : " תשלום נזקים אלה ותו לא, יוביל להפנמה חלקית בלבד של הנזק מצד הרש"פ וייצור הרתעת חסר".

כב' הש' סולברג הדגיש  כי נזקי פיגועי הטרור אינם מצומצמים לקורבנות הפיגוע הקונקרטי שנרצחו או שנפגעו, מה עוד שקורבנות טרור רבים נמנעים מלתבוע, בשל קבלת קצבת נפגעי פעולות איבה , המשאבים הנפשיים הדרושים לכך  וכו', ואף לו בכל המקרים בהם גרמה הרש"פ לפיגועי טרור יוגשו תביעות ע"י הנפגעים הישירים, עדין לא תשלם הרש"פ על כל הנזק ההיקפי שגרמה לו, וכי פיצויים עונשיים ישקפו את אותם נזקים ישרים ועקיפים שאינם מגיעים כדי תביעות.
סוף דבר: בית המשפט העליון  השית על הרש"פ פצויים עונשיים של 3 מליון ₪ בנוסף על הפיצוי הנזיקי שנפסק ע"י ביהמ"ש המחוזי.

לסיכום
לפסק דין התקדימי בפרשת מנטין השלכות נרחבות ורבות. ראשית, לראשונה נקבעה ע"י בית המשפט העליון חבותה של הרשות הפלשתינית למעשי טרור בתקופת האינתיפאדה השנייה, וכך נסללה הדרך לתביעות נפגעים ומשפחותיהם, שחלקן מתנהלות שנים רבות בערכאות המשפטיות, לרבות פסיקת פיצויים עונשיים.

שנית, פסיקת הפיצוים העונשיים סוללת את הדרך להשתת פיצוים עונשיים בתביעות המבוססות על עוולת הרשלנות ועוולות נזיקיות נוספות, תביעות בתחום דיני העבודה, לרבות התעמרות בעבודה, הטרדה מינית וכיו"ב. העובדה שמזיק בפוטנציה יודע כי הוא עלול לשלם בנוסף לפיצויים נזיקים גם פיצויים עונשיים בסכומים גבוהים ביותר, מייצרת הרתעה משמעותית שיש בה כדי למנוע את המעשה המזיק. אם ניקח לדוגמא את תאונות העבודה הרבות הקורות חדשות לבקרים, לרבות פציעות קשות ומוות של פועלי בניין וכיו"ב, הרי שהטלת פיצויים עונשיים על הגופים האחראים לכך עשויה לגרום להגברת חובות הזהירות ושמירה על בטיחות וחיי העובדים , שאחרת הם עשויים לשלם ממון רב בגין פיצויים עונשיים בנוסף על הפיצוי הנזיקי.

עד פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת מנטין  עקרון העל ששלט בכיפה היה " השבת המצב לקדמותו " באמצעות הפיצוי הנזיקי. פסק הדין בעניין  מנטין הוסיף עקרון על נוסף –  חשיפתו של המעוול המזיק לפסיקת פיצויים עונשיים בנוסף על הפיצוי הנזיקי, כאלמנט הרתעתי, ענישתי, ובגדר מסר חברתי.  גופים שונים שידעו כי הם חשופים מעתה לשלם פיצויים עונשיים לניזוקים,  העולים עשרת מונים על הפיצוי הנזיקי, יאלצו לכלכל את דרכיהם בהתאם.

פסק דין בעניין מנטין מהווה בשורה לציבור הרחב בכלל ולציבור העובדים בפרט, שלא לדבר על נפגעי טירור. עובדים/ות אשר נפגעו כתוצאה ממעבידים שלא הגנו על בטיחותם, עובדים/ות אשר סבלו מהטרדה מינית בעבודה, מהתעללויות, התעמרות, סביבת עבודה עוינת וכו', ובעקבות כך נגרמו להם נזקים פיזיים, נפשיים, ישקלו מעתה לצרף לתביעת הנזיקין אשר תוגש כנגד המעביד, סעד של פיצויים עונשיים, ויש לקוות כי תביעות שכאלו יגרמו למעבידים לשקול היטב את התנהלותם.

עו"ד ענת גינזבורג

עו"ד ענת גינזבורג הינה עו"ד, נוטריון ומגשרת, בעלת ותק של 29 שנה כפרקליטה. לשעבר סגנית בכירה לפרקליטת מחוז ת"א (אזרחית), שייצגה בעבר את משרדי הממשלה השונים / אגף השיקום בתביעות נכי צה"ל, מערכת הבטחון, נזקי גוף, תאונות דרכים ועבודה, רשלנות רפואית.