חוקי העבודה אינם קובעים כל זכות לעובד להיעדר מהעבודה על-חשבונו של המעסיק ב"ימי בחירה", שאינם ימי חג שנקבעו, בנוסף על ימי החופשה בהתאם לחוק חופשה שנתית.

ימי החג בישראל לגבי יהודים הם: שני ימי ראש השנה, יום הכיפורים, ראשון ושמיני עצרת של סוכות, ראשון ושביעי של פסח, יום העצמאות וחג השבועות. מועדים אלה מפורטים גם בצו ההרחבה בדבר קיצור שבוע העבודה ל – 43 שעות, שהוחל על כל העובדים במשק והקובע, בין היתר, את זכאותו של כל עובד שעתי שעבד לפחות 3 חודשים, לתשלום עבור ימי חגים אלה.

בפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח – 1948 נקבע כבר, בזמנו, כי מועדי ישראל הם אלה שפורטו לעיל ו"הם ימי המנוחה הקבועים במדינת ישראל". הפקודה קבעה גם את המועדים שיהיו ימי מנוחה לשאינם יהודים, כמו למשל: ראש השנה האזרחית שנקבע כיום חג לעדה הנוצרית. (1)
הזכאות ליום חופשה ב"יום בחירה" על-חשבונו של המעסיק ובנוסף לימי החופשה השנתית, נובעת רק מהסכמי עבודה אישיים, נוהג במקום העבודה, הסכמים קיבוציים או צווי הרחבה שלהם.

ישנם הסכמים המציינים במפורש מהם ימי הבחירה ויש כאלה אשר אין בהם פירוט. כך, למשל, בהסכם הקיבוצי הכללי בענפי היבוא, היצוא, המסחר בסיטונות ושירותים נקבע, כי בנוסף לחופשתם הרגילה יהיו העובדים זכאים להיעדר מעבודתם ב"יום בחירה" אחד מתוך החגים: פורים, הושענה רבה, ערב יום כיפור, אחד במאי, תשעה באב, יום הזכרון.
ואילו בהסכם העבודה הקיבוצי הכללי בענף המוסכים נקבע, כי כל עובד יקבל תשלום מלא מהמעסיק עבור יום נוסף על פי בחירת העובד.

תקנון שירות המדינה (התקשי"ר), החל על העובדים בשירות המדינה קובע, כי עובד רשאי להיעדר, לפי בחירתו, מידי שנה בשני ימים מתוך רשימת הימים שנקבעו כימי בחירה בתקשי"ר. לצד ימי מועד, כמו פורים או 1 במאי, המופיעים ברשימת ימי הבחירה, מפורט, לדוגמא, גם יום פתיחת שנת הלימודים במערכת החינוך (1 בספטמבר).
להבדיל מההסכמים הנ"ל – חוק חופשה שנתית קובע, כי כל עובד רשאי לבחור שני ימי חופשה שינוצלו במועדים בהם העובד יבחר (ולא מעסיקו); אולם  יש להדגיש, כי הגם שהעובד הוא שיבחר את מועדי שני הימים האלה – יהיו ימים אלה על-חשבונו, דהיינו על-חשבון ימי חופשתו השנתית הצבורה של העובד ולא בנוסף לימים אלה:

יום אחד רשאי עובד לנצל בכל מועד שיבחר ובלבד שהודיע על כך למעסיקו 30 ימים מראש, לפחות. הוראה זו נועדה לאפשר לעובד לקבוע יום אישי שנוח לו כיום חופשה, כמו, למשל: יום אזכרה לקרוב משפחה, או להבדיל – יום שמחה. יום חופשה נוסף יהיה רשאי עובד לבחור מתוך רשימה שנקבעה בתוספת לחוק ובלבד שהודיע על-כך למעסיקו 30 ימים מראש, לפחות. בין ימי אלה מנויים, בין היתר: ערבי חגים, ימי צום (כמו: ט' באב), חגים שאינם מנויים בחוק, כמו: פורים, ל"ג בעומר וכד'; מועדים שונים המתייחסים לבני דתות שאינם יהודים – כמו ערב חג המולד (לנוצרים) או ערב חג הקרבן (למוסלמים); מועדים שאינם חגים, כמו: יום האישה הבין-לאומי, יום הזיכרון לשואה ולגבורה. (2)

במשך השנים נחקקו חוקים ספציפיים המתייחסים למועדים מיוחדים בהם רשאי עובד להיעדר מהעבודה, מועדים המכונים בחוק כ"יום בחירה". הכוונה, בהתאם לאותם חוקים היא לכך, ש"הבחירה" בידי העובד היא האם לצאת לחופשה באותו מועד אם לאו, כאשר אם בחר לנצל יום חופשה באותו מועד יהיה זה על-חשבון ימי חופשתו הצבורים. חוקים כאלה הם, למשל: חוק יום ירושלים, התשנ"ח – 1998, חוק חג הסיגד, התש"ס – 2008 (חג העדה האתיופית).

לסיכום
מאחר וחוקי העבודה אינם קובעים כל זכות להיעדר מהעבודה ב"ימי בחירה" על-חשבון המעסיק, הרי זכותו של עובד לצאת לחופשה, על-פי בחירתו, מאחד מהימים המפורטים בחוק חופשה שנתית ובתוספת לו הינה על-חשבון ימי חופשתו השנתית הצבורה ולא בנוסף לימים אלה; כל זאת – אם לא קיים הסכם מיטיב אחר החל במקום העבודה

[1] סעיף 18א. לפקודת סדרי השלטון והמשפט
[2] סעיף 6(ב) לחוק חופשה שנתית והתוספת לחוק