אנחנו פוגשים את הרשות המנהלית, המדינה, בתיקי נזיקין בבתי משפט לעיתים  קרובות. שני תחומי המשפט, המנהלי והנזיקי כרוכים זה בזה. לסמכות שמוענקת למדינה בהפעלת סמכות הפיקוח נלווית אחריות לשימוש ראוי בכח זה, ואם חדלה /התרשלה מלעשות  – יש להפעיל את הסעדים שבדיני הנזיקין. ההשקפה לפיה " THE KING CAN DO NO WRONG " עברה מזמן מהעולם.

הפסיקה לעניין אחריות וחבות הרגולטור הולכת ומתפתחת עם השנים, ואף הורחבה.

סע' 3 לחוק הנזיקין האזרחיים ( אחריות המדינה ) התשי"ב -1952, מאפשר הטלת חבות על המדינה במקרה של הפרת חובות פיקוח :  "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית" אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה.

בשנים האחרונות קיימת מגמה בפסיקה להרחיב בקביעת אחריותה של המדינה כמפקחת בנזיקין, במקום בו לא יצרה המדינה את הנזק בצורה ישירה אלא חדלה מלהפעיל סמכויות פיקוח.

כך למשל, בע"א 10078/03 , ע"א 1327/04 אורי שתיל ואח' נ' מקורות ומ"י, פס"ד מתאריך 19.3.2007 ( רבלין, פרוקצ'יה ואדמונד לוי) ( תביעה של החקלאי אורי שתיל, בעל משק בעמק יזרעאל , שהחל לגדל צמחי ציפורן בליווי מדריכי משרד החקלאות. הוא הרחיב את החממות של הצפורן בהמלצתם, אולם מליחות המים עלתה והסב נזק כבד לצמחי הצפורן. מכאן התביעה שהוגשה.

נפסק כי " אם בעבר הרחוק אימצה הפסיקה גישה המצמצמת את הטלתה של אחריות ברשלנות על המדינה, הרי זה מכבר אין עוד יסוד לשלילה עקרונית של האחריות וההצדק להטלתה לעולם ייבחן לגופו".  

יש לבצע אבחנה בין  המעוול הישיר – למשל בנזקי בניה – הקבלן, ספקי המשנה וכו', בביה"ס – המורה, המנהל –  לבין חבותה של המדינה בנזיקין בגין  ביצוע פעולות שלטוניות כגון רישוי, פיקוח, הסדרה חקיקתית.

תביעות  רבות נגד המדינה הינן תביעות תלמידים נגד משרד החינוך לעניין רשלנות בהפעלת סמכויות פיקוח,  תביעות נגד משרד העבודה בגין אי הפעלת הפיקוח על הבטיחות – למשל אי פיקוח על שימוש באסבסט, תביעות לעניין הפרת חובת פיקוח על מכונים רפואיים או כאלו המתחזים לקיים שירותי רפואה, תביעות לעניין מים, רשות הנקוז, רשות המים,  טביעות בים וכו'.

נתייחס במאמר זה לחובות הפיקוח של משרד החינוך, המהוות חלק הארי בתביעות לעניין הפרת חובות פיקוח.

חובות הפיקוח של משרד החינוך מעוגנות בחוק הפיקוח על בתי ספר.  החוק מתנה תנאים שונים לפתיחת בתי ספר. למשל , סע' 9 לחוק הפיקוח על בתי הספר קובע תנאים שונים למתן רשיון לביה"ס, ועל משרד החינוך מוטלת חובה להימנע ממתן רשיון כל עוד לא הובטחה רמת בטיחות נאותה בביה"ס, לרבות מתקני חצר.

כמו כן קיימת חשיבות לחוזרי מנכ"ל שר החינוך המתייחסים לבטיחות, מתקנים בביה"ס ומתקני ספורט, אופן המעקב לפני תחילת שנת הלימודים על המתקנים, פונקציות שתפקידם לעסוק בפיקוח על הבטיחות כגון רכז בטיחות מחוזי, ארצי, מפקחים וכיו"ב.

אמנם לחוזרי המנכ"ל אין תוקף חקיקתי, ומעמדם אינו כשל חקיקת משנה , אבל בתי  המשפט נותנים להם מקום של כבוד בעת שבאים לדון בתביעות נזיקין נגד משרד החינוך.

דיון רחב, מקיף ומעמיק בסוגית חובות הפיקוח של משרד החינוך  אנו מוצאים בפסק דינו התקדימי של בית המשפט העליון  בע"א 7008/09 , 7161/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר ואח', פס"ד מתאריך 7.9.2010 ,  הש' עמית, אסתר חיות ועוזי פוגלמן. שם ייצגתי את משפחתו של תלמיד תיכון בטייבה אשר נפצע בשיעור ספורט עקב קריסת שער קט רגל שלא היה מעוגן 30 ס"מ בבטון לקרקע כנדרש עפ"י חוזרי מנכ"ל משרד החינוך, ונגרמה לו נכות בשיעור 50% לצמיתות.

התברר שטרם תחילת שנת הלימודים ביקר בבית הספר מפקח בתי הספר,  יחד עם הגורמים האחראים בעירית טייבה ואותרו ליקויים בשער. הוסכם שיש לבצע עבודות לעיגון בשער לקרקע,   אולם משרד החינוך לא עקב אחרי תיקון הליקויים, לא הוצגה אסמכתא לפיה התקבל מהעיריה דיווח שבוצע התיקון הנדרש, ולא הובאו ראיות לביצוע העבודה.

הערעור התקבל, נקבע כי משרד החינוך הפר את חובת הפיקוח.

הש' יצחק עמית קבע כי אחריותה של המדינה כמפקחת היא במעגל השני של המעוולים, וזאת לעומת המעגל הראשון של המעוולים כגון מפקח צמוד או מפקח עליון : " חובת הזהירות הראשונה והמיידית חלה על העוסקים במלאכה, על יוצרי הסיכון, ואילו המדינה חבה חובת זהירות משנית כמי שנמצאת במעגל השני של האחריות , המתבטאת לרוב במחדל".

לגבי חלוקת סכום הפיצוי :  המדינה חוייבה  ב- 10% מהנזק, ועירית טייבה חוייבה לשלם את היתר. היות והמדינה ועיריית טייבה מהוות  "מעוולים במשותף "ושעה שעיריית טייבה היתה בחדלות פרעון, שילמה המדינה את כל סכום הפיצוי, בסך של כ-1.2 מליון ₪.