במחצית השנה השנייה של שנת 2018, הוציא תחת ידו בית הדין לעבודה שני פסקי דין, העוסקים בזכויות וחובות עובדים אל מול הביטוחים הפנסיונים שלהם.
פסק הדין הראשון[1], ניתן על ידי בית הדין הארצי, באוגוסט 2018. השאלה שבמחלוקת הייתה, האם רשאי עובד לבחור לעצמו ביטוח פנסיוני, שאינו כולל ביטוח אבדן כושר עבודה, והאם מוטלת חובה על המעסיק לבטחו בכל זאת במסלול כזה.
יובהר, כי בענייננו, העובדת הועסקה מחודש נובמבר 2015 ועד לחודש יולי 2010. בשנת 2008, בוטחה במסגרת צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק. לעובדת נערך ביטוח מנהלים, והעובדת חתמה על המסמכים המפרטים את ההסדר הביטוחי ושיעורי ההפקדות, ללא הימצאות משווק הפוליסה. בחודש יוני 2010, התגלתה אצל העובדת מחלת הסרטן, אשר כתוצאה ממנה, נקבעה לעובדת נכות זמנית בשיעור של 100% במשך כחצי שנה. בחודש מאי 2012, פנתה העובדת לחברת הביטוח, וביקשה לקבל את כספי הנכות, או אז גילתה, כי פוליסת הביטוח שלה, אינה כוללת רכיב פיצוי בגין אבדן כושר עבודה. בנסיבות אלו, פנתה העובדת למעסיקתה, ודרשה את חלף הפיצוי, ונדחתה.
בית הדין האזורי, דחה את טענות העובדת, תוך שהוא מסתמך על טענות המעסיקה, לפיהן העובדת בחרה באופן מפורש בביטוח מנהלים שאינו כולל פנסיית נכות.
ראוי לציין, כי בדונו בערעור, ביקש בית הדין הארצי את חוות דעתם של היועץ המשפטי לממשלה, הסתדרות העובדים הכללית ונשיאות הארגונים העסקיים.
לגישתו של ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, אין מקום להטיל חובה קטגורית על המעסיק לרכוש עבור העובד ביטוח אבדן כושר עבודה בניגוד לרצון העובד, שכן הדבר עלול לפגוע באינטרסים של עובדים. נציג היועץ המשפטי לממשלה אף הוסיף, שהטלת חובה כזו על מעסיק אינה סבירה כלל, מקום בו העובד יכול לפנות ישירות לחברת הביטוח ולבצע את השינויים כאוות נפשו, והמעסיק כלל לא ידע אודות השינויים אותם ביצע העובד.
לגישת הסתדרות העובדים הכללית, יש לפרש את צו ההרחבה ככזה המחייב שההסדר הפנסיוני יכלול כיסויים למקרים של מוות ונכות. יתרה מכך, זכות הבחירה של העובד, היא לבחור את האכסניה, אולם אין מקום לאפשר לעובד לבחור הסדר שאינו תואם את הוראותיו הקוגנטיות של צו ההרחבה.
לגישת נשיאות הארגונים העסקיים, לעובד עומדת הזכות לבחור במסלול פנסיוני שאינו כולל ביטוח אובדן כושר עבודה, ולמעסיק אין כל יכולת להתערב בבחירתו של העובד. הסיבה לכך, לטעמה, היא לאפשר לעובד את הזכות המוחלטת להתאים לעצמו את המוצר הפנסיוני המתאים ביותר לצרכיו ולמצבו, ויש לאפשר לו את החובה, הזכות והאחריות לעשות כן, מבלי להטריח את המעסיק.
בית הדין הארצי, סקר את תכליתו של הביטוח, והבהיר שמטרתו היא להעניק ביטחון סוציאלי לעובדים, ובמקרים מסוימים אף לשאריהם, במקרים של אירוע מזכה (בין אם עסקינן באירוע משמח של גיל פרישה ובין אם באירוע מצער של נכות או מוות).
בית הדין הבהיר, כי החובה הקיימת מכוח הוראות צו ההרחבה הכללי לפנסיה חובה במשק, קוימה על ידי המעסיק, אולם החבות של המעסיק מסתיימת בפועל במקום בו הוא מבצע את ההפקדות לביטוח.
לעומת זאת, הבהיר בית הדין, כי על העובדים מוטלת אחריות אישית, והיא תכנון עתידם הפיננסי. משהפך המחוקק את החיסכון הפנסיוני לחובה למעסיק, הרי שהעובד נדרש לבחור את האופן, וזאת מכוח הוראות חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), התשס"ה – 2005 (להלן : "חוק הפיקוח").
במסגרת סעיף 20 לחוק הפיקוח, הרי שניתן לעובד חופש בחירה מלא לקבוע את סוג המכשיר, באיזה גוף מוסדי יתנהל כספו ובאיזה מסלול השקעה, ועל המעסיק נאסר להתערב בנושא זה.
ראוי להבהיר, כי סעיף 20 לחוק הפיקוח לא נחקק בחלל הריק, שכן המחוקק אף אפשר לעובד לקבל את ההחלטה המושכלת באמצעות יועצים פנסיונים (הפועלים מכוח חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ייעוץ, שיווק ומערכת סליקה פנסיונים), התשס"ה – 2005).
פועל יוצא הוא, שחופש הבחירה המלא, הוא עקרון יסוד בדיני הפנסיה, והתערבות המעסיק, אף אם לכאורה לטובתו של העובד, תהווה פגיעה לא רק באוטונומיה של העובד אלא גם בפרטיותו.
בנסיבות אלו, דחה בית הדין הארצי את תביעתה של העובדת.
בסוף חודש דצמבר 2018, נתן בית הדין האזורי לעבודה גם הוא פסק דין, המגדיל את אחריות העובד לבחון את קרן הפנסיה שלו[2].
במקרה בו עסק בית הדין, דובר במורה, אשר צברה את זכויותיה בפנסיה תקציבית החל משנה"ל 1993/4 ועד לשנה"ל 2008/9. בתקופה הזו, עברה המורה מספר בתי ספר, אולם בכולם הקפידו המורה ובתי הספר להחתים את המורה על מסמך רצף ביטוחי, המורה למעשה לבצע את ההעברה התקציבית למעסיק הראשון.
בשנה"ל 2009/10, התקבלה המורה למקום עבודה חדש, שם לא זו בלבד שלא הוחתמה על מסמכי רצף ביטוחי, אלא שאף נערך לחברה ביטוח צובר. המורה הגישה את תביעתה בשנת 2016, ולטענתה, בתקופה הזו, נוצר לה הפסד אקטוארי של כ-2,000 ₪ מדי חודש בגיל הפרישה, אשר בערך מהוון שווה לנזק של 276,000 ₪. יובהר, כי בהתאם לתקנון אותן קופות, במועד בו גילתה זאת המורה, כבר לא יכולה הייתה לחזור ולהיות מבוטחת באותה קופה.
המורה טענה, כי היא אינה מבינה בתחום הפנסיוני, וכי אינה מבינה את ההבדל בין מבטחים הוותיקה (פנסיה תקציבית), ובין מבטחים החדשה (פנסיה צוברת). כמו כן, הודתה המורה, כי בשלב מסוים קיבלה מכתב ממבטחים הישנה, אשר עורר את חשדה, ולכן פנתה לאלתר במכתב למעסיקתה.
המעסיקה טענה מאידך, כי המורה הייתה האחראית לוודא בצורה אקטיבית, שזכויותיה הפנסיוניות נשמרות. לכן נטען, כי המורה התרשלה, כשלא קיימה את חובות הזהירות והנאמנות המוטלות עליה מכח חוזה עבודה ועקרון תום הלב ולא פעלה במועד להקטנת הנזק, אלא השתהתה במשך מספר שנים. בשל כך, נטען כי יש לדחות את תביעתה, ולחלופין לפסוק הפחתת פיצוי בשיעור 50%. בנוסף, טענה המועצה, כי כלל לא קיבלה את פנייתה של המורה באשר להעברתה האסורה מן הקופה הישנה לקופה החדשה.
במעמד הדיון, הוצגו מכתבים, אשר נשלחו למורה מאת הקופה התקציבית שעניינם הפסקת צבירת הרצף הביטוחי, כלומר, קיבוע היחס שצברה עד לאותו מועד. כמו כן, הוצגו למורה מכתבים מהם ניתן היה ללמוד אודות קבלתה לקופה החדשה, ואף דוחות פנסיונים, המלמדים על צבירה בקופה החדשה. כאשר נשאלה בנושא השיבה התובעת בעדותה: "אין לי מושג. אני לא מתעסקת בניירת".
בית הדין קבע, כי על העובדת הייתה מוטלת האחריות לבדוק ולדעת היכן מנוהל הביטוח הפנסיוני שלה בכל עת, במיוחד שעה שהנתונים נרשמו בתלוש השכר שלה.
בנסיבות אלו, החליט בית הדין האזורי לעבודה, שלתובעת אשם תורם של 40% מהנזק שנגרם לה, וכי על הרשות לפצותה ב-165,000 ₪. כמו כן, חייב בית הדין את המועצה ב-8,000 ₪ הוצאות שכר טרחה.
המסקנה המתבקשת מפסקי הדין לעיל, היא שאמנם בית הדין לעבודה, נוטה להעביר את האחריות לעובד, ולחייב אותו להיות ער וזהיר לגבי הביטוח הפנסיוני שלו, אולם הוא לא יהסס לחייב את המעסיק מקום בו לא קיים את חובותיו.
[1] עע (ארצי) 7243-10-15 ליליאן לנדסברג נ' גל-רוב יועצים בע"מ, פורסם ב LAWDATA
[2] סעש (ת"א) 34848-07-16 איריס מלו נ' מועצה מקומית תל-מונד
