מי זכאי לרווחים, שנצברו בקופת הפיצויים בפוליסות ביטוח מנהלים?[1]

עמי פרנקל ויהודה לנדאו[2]

רשימה קצרה זו תעסוק בשאלת הבעלות על תשואות, אשר הניבו סכומים, שהופקדו כפיצויי פיטורים בקופה בה העובד עמית.

שאלת הבעלות על תשואות הסכומים, שהופקדו לפיצויי פיטורים, מתעוררת במקרים, בהם אין חל על הצדדים ההסדר שבסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים. במקרים אלה ההפקדות, שמפקיד המעסיק לקופת הפיצויים, אינן באות 'במקום' פיצויי הפיטורים, אלא 'על חשבון' פיצויי הפיטורים, כך שיובאו בחשבון על ידי המעסיק בבוא היום, שבו יחויב בתשלום מלוא פיצויי הפיטורים.

השאלה הנשאלת היא מה דינן של התשואות, שהניבו סכומי הקרן, שהפקיד המעסיק לאורך השנים – מי זכאי להביאן בחשבון בעת חישוב השלמת פיצויי פיטורים? האם המעסיק (קרי, זהו כסף שעמד לזכות המעסיק, קרן ותשואה גם יחד) או שמא ייהנה מהם העובד, והמעסיק יידרש להשלים את הפיצויים בהתעלם מהן? יובהר, כי זו אינה שאלה תיאורטית. במקרים רבים התשובה לשאלה נוגעת לזכאות לסכומים ניכרים בני מאות אלפי ₪ .

זכויותיהם של הצדדים לתשואות שנצברו בקופת הפיצויים

סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים קובע, כי סכומים, ששולמו לקופת גמל (ובכלל זאת פוליסת ביטוח מנהלים) לתשלום פיצויי פיטורים אינם ניתנים להחזרה לידי המעסיק בנסיבות, בהן זכאי העובד לפיצויי פיטורים. הוראות סעיף זה חלות מפורשות גם לגבי ריבית והפרשי הצמדה (להבדיל מתשואות נוספות!), שנוספו על סכומי הפיצויים.

ההלכה הפסוקה קבעה זה מכבר, כי הפקדות לקרן פנסיה או לביטוח מנהלים, המבוצעות לרכיב פיצויי פיטורים, ושלא נערך בגינן הסדר מכוח סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, תבואנה "על חשבון" הזכות לפיצויי פיטורים (ולא במקום), היינו שהמעסיק יצטרך להשלים את הסכום בקרות מקרה מזכה בפיצויים[3]. אך מהו דינן של התשואות, שאינן ריבית והצמדה? המחוקק לא התייחס לכך מפורשות והותיר זאת, לכאורה ,להסכמת הצדדים.

והנה בשנת 2017 נקבעה הלכה כללית בנושא בפסק דינו של בית הדין הארצי בפרשת קאטר. שם נקבע, כי בהעדר תחולה לסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, "תשלומים הצבורים בקופות הפיצויים נחשבים במקרה הרגיל כחיסכון בידי המעסיק", וכי "אין מניעה, בהיבט העיוני, כי מעסיק ישלם את מלוא חבות הפיצויים מכיסו וימשוך את כספי הפיצויים הצבורים בקופת הפיצויים, שהרי הכספים הצבורים בקופה אינם אלא אחת מדרכי החסכון של המעביד"[4].

פסק דין מנחה זה ופסקי דין נוספים, שהלכו עקב בצד אגודל בעקבותיו[5]  – קבעו נורמה כללית בעניין בעלות המעסיק על תשואות שהניבו קופות הפיצויים, וזאת ככול ש"לא קיים הסדר נורמטיבי, החל במערכת היחסים שבין בעלי הדין"[6]. כפי שמסכם בית הדין באחד המקרים את הלכת קאטר:

"על-פי פסיקת בית הדין הארצי, תשלומים שנצברו בקופות הפיצויים לפי האופציה הראשונה (כלומר שלא מכוח החריג הקבוע בס' 14 לחוק- הח"מ), היינו סכומים שהופקדו על חשבון פיצויי פיטורים  – ייחשבו כ"חיסכון בידי המעסיק", הזכאי להשבתם לידיו אם העובד סיים עבודתו בנסיבות שאינן מזכות בפיצויי פיטורים.[7] 

דומה כי בפרשת קאטר כוונת בית הדין הארצי בהתייחסו לקיומו או העדרו של הסדר נורמטיבי אחר, שאותו יש לעמת עם הכלל שהתשואות שייכות למעסיק, הייתה בראש ובראשונה למצב שבו נעדר הסדר על פי ס' 14. ואולם, פשוטם של הדברים, המבטאים היגיון משפטי בסיסי ביותר הוא, שאילו היה מונח בפני בית הדין הסדר נורמטיבי אחר (למשל כזה שנקבע בחוזה העסקה או בחוזה ביטוח), היה עליו לשבת על המדוכה מחדש, לשקול את מכלול הנורמות, ולהכריע מי מהן גוברת.

בפסק דין אירונאוטיקס, שיצא תחת ידו של ביה"ד הארצי  כמה חודשים לאחר פסה"ד קאטר, נקבע כך:

"במקרה שבוצעו הפקדות על חשבון פיצויי הפיטורים, הרי שמשמעות הדברים היא, כי הפקדות אלו אינן מהוות מיצוי של הזכות לפיצויי פיטורים והמעסיק עדיין מחויב בתשלומם של פיצויי פיטורים לפי הוראות החוק, אך רשאי להביא בחשבון לצורך כך את הסכומים שהופקדו על ידו בקרן או בקופה ובפירות שנצברו עליהם, ולשלם השלמת פיצויי פיטורים רק ככל שקיים פער בין סכום פיצויי הפיטורים החוקי לבין סכום הקרן והתשואות גם יחד.[8]

 

בפסקי הדין, שניתנו בעניין אילנה קאטר ואירונאוטיקס הנ"ל, ובמרבית הפסיקה שבאה בעקבותיהם, לא נכנסו בתי הדין לעובי הקורה של הוראות פוליסות ביטוח מנהלים, המהוות הלכה למעשה הסכמות חוזיות מחייבות לכל דבר ועניין. (בעניין קאטר ממילא מדובר היה בחיסכון במסגרת קרן פנסיה, המתנהלת על פי תקנון ולא על פי הוראה חוזית בחוזה ביטוח וכך גם בעניין אירונאוטיקס).

אם כן,  אנו למדים, כי עקרונית, בהעדר תחולה לסעיף 14 ובהעדר הסכמה חוזית אחרת, רווחי הפיצויים שייכים למעסיק, שהרי הוא רשאי, עקרונית (מעשית הדבר כרוך בתשלום מס), לשלם מתקציבו את דמי הפיצויים כולם ולהורות לחברת הביטוח לשחרר ולהעביר לו את סכום הפיצויים הצבור בתוספת לתשואתו בהיות הסכום הצבור כספו שלו ולא של העובד. בפועל, קובעת הלכת קאטר, המעסיק רשאי להתחשב בסכום הקרן ובתשואה גם יחד ורק אם ייוותר הפרש בינם לבין החבות החוקית בפיצויי פיטורים, יידרש להכניס את ידו לכיסו ולהשלים את הסכום.

עם זאת, פרקטיקה רווחת בקרב גופים, המנהלים 'ביטוחי מנהלים', הייתה ועודנה העברה אוטומטית של הרווחים שנצברו בקופת הפיצויים לקופת התגמולים. מקורה של פרקטיקה זו ככול הנראה בהטבת מס לעובד, שהונהגה בעבר אך כיום אינה עוד בתוקף לאור תיקון משנת 2003, שנערך לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), התשכ"ד -1964, שזו לשונו:: "ערך הפדיון של מרכיב הפיצויים בחשבון קופת ביטוח, יהיה סך כל התשלומים ששולמו למרכיב הפיצויים בחשבון קופת הגמל, בתוספת רווחי הקופה, כפי שיוחסו למרכיב הפיצויים על פי תקנה 49ב, והכל בניכוי ההוצאות שיוחסו למרכיב זה (להלן – צבירת הפיצויים)"[9].

על פי נוסחה זו, חישוב צבירת הפיצויים ייערך לפי הפקדות המעסיק למרכיב הפיצויים בתוספת רווחי ההפקדות, כאשר מהסכום המתקבל מכך מנוכים דמי הניהול, ששולמו בגין הכסף הצבור במרכיב הפיצויים. חישוב זה מוחל הן לצורך התחשבנות בין העובד למעסיקו והן לצורך התחשבנות העובד עם רשות המיסים.

והנה, לאחר שניתנו הלכות קאטר ואירונאוטיקס, נדרש בית הדין הארצי להידרש לשאלת חישוב ערך הפדיון של סכום הפיצויים לעת פרישה אגב פוליסות ביטוח מנהלים, שכללו תניה, המסיטה מפורשות את רווחי הפיצויים למרכיב התגמולים. משמעותה היא, כי רווחים אלו אינם באים בחשבון כלל לצורך חישוב פיצויי הפיטורים לעת פרישה, וכי על המעסיק להשלים את ההפרש שבין סכום הפיצויים ללא התשואות לבין גובה הפיצויים שעליו לשלם לעובד כחוק.

למעשה, שאלה זו רלוונטית רק לגבי פוליסות ביטוחי מנהלים משתתפות ברווחים, שהוצאו בשנים 2003-1992. החל משנת 2004, סוגיית חישוב צבירת הפיצויים בהסדרי הביטוח הפנסיוני השונים (קרנות פנסיה; ביטוחי מנהלים; קופות גמל לחיסכון) מוסדרת באופן אחיד ברוח הלכת קאטר.

השאלה, שנידונה בבית הדין הארצי בפרשת מוסדות חינוך[10], עסקה בפוליסות ביטוחי מנהלים משתתפות ברווחים, שהוצאו בין השנים 2003-1992, כאשר נוסחת ערך הפדיון לא נקבעה בתקנות, אך לעומת זאת בפוליסות עצמן נקבע, כי הנוסחה לחישוב ערך פדיון הפיצויים מבוססת על הפקדות המעסיק בתוספת הפרשי הצמדה למדד, אך ללא התשואה הריאלית שמעבר למדד. זאת בניגוד לנוסחת חישוב הפיצויים "לצרכי מס" הכוללת גם את תשואת ההפקדות.

בפוליסה של חברת הביטוח הראל, שעמדה במרכז פרשת מוסדות חינוך, נקבעה הגדרת "ערך פדיון פיצויים"  כך:  (חברות ביטוח אחרות כללו בפוליסות מקבילות, שבהן נתקלנו, ניסוחים שונים אך זהים בתוצאתם):

"ד. מרכיב הפיצויים בערך הפדיון: שווה לסכום הנמוך מבין (1) או (2) להלן:

(1) סך כל הפרמיות ששולמו ע"ח פיצויים כשהן משוערכות על פי תוצאות ההשקעות, בהתאם להוראות המתאימות ב"תוכנית הביטוח".

(2) סך כל הפרמיות ששולמו ע"ח פיצויים, כשלכל פרמיה כאמור יתווספו הפרשי הצמדה למדד, מן "המדד הקובע" ועד למדד האחרון הידוע ביום תשלום הפיצויים האמור... ".

בפועל ברור, כי הסכום הנמוך מבין השניים הוא סכום הקרן בצירוף הצמדה למדד ותוך התעלמות מהרווחים שהשיאו סכומי הקרן, שהועברו, כאמור לרכיב התגמולים, הרחק מהישג ידו של המעסיק. בעשותה כך, העבירה הפוליסה בבירור ובמכוון את הזכאות על התשואות לידי העובד, כשהיא מסייגת זאת במצב, שבו נחתם בין המעסיק לעובד חוזה העסקה הכולל את ס' 14, שיגבר על הוראת הפוליסה הנ"ל.

אם ניצמד להוראות הפוליסה, הסכומים המוגדרים כ'פיצויים' הם אלו שהופקדו על ידי המעסיק לאורך כל תקופת העבודה, קרן  (פרמיה) בלבד, והם אינם כוללים את הרווחים שהניבו סכומים אלו, שכאמור צורפו לרכיב התגמולים, שאותו אין המעסיק רשאי למשוך בחזרה. ברגע האמת, עת יהא העובד זכאי לקבל את פיצויי הפיטורים שלו, יאלץ המעסיק לבצע השלמת פיצויי פיטורים ולהוסיף מכיסו על סכומי הפיצויים שכבר הפקיד, ולא יוכל להתחשב לצורך כך בתשואתם הריאלית של הסכומים המופקדים, שהועברה בינתיים למרכיב התגמולים, הרחוק מהישג ידו.

סוגייה משפטית חשובה, שעמדה בפני בית הדין בפרשת מוסדות חינוך היא מעמדה של הפוליסה במערכת הזכויות והחובות שבין עובד לבין מעסיקו. בין הצדדים ניטשה מחלוקת אם פוליסת הביטוח, עליה חתומים המבטח, המעסיק והעובד, משליכה גם על מערכת ההתחייבויות של המעסיק והעובד בינם לבין עצמם, והאם חתימתו של המעסיק על 'חוזה הפוליסה' תחייב אותו לעניין חישוב פיצויי הפיטורים.

בית הדין נתן תוקף לתובנה בסיסית, והיא, כי חוזה ביטוח המנהלים הוא חוזה משולש, שבבסיסו עומדות "ההתחייבויות ההדדיות בין שלושת הצדדים"– המבטח, המעסיק והעובד. והוסיף בית הדין הארצי ופסק, כי:

"הוראות פוליסות ביטוח מנהלים, שיש להן השלכה על הזכויות וההתחייבויות ההדדיות של המעסיק ושל העובד, כמו ההוראה הקובעת את אופן חישוב ערך פדיון הפיצויים בפוליסה, מחייבות לא רק את המבטח ביחסיו עם כל אחד מהצדדים להסכם העבודה אלא גם את הצדדים בינם לבין עצמם" וכן:

"הפוליסה היא "מסמך חתום בידי המבטח המפרט את זכויות הצדדים וחיוביהם מכוח חוזה הביטוח שנכרת ביניהם (סעיף 2 לחוק חוזה הביטוח) "והיא משמשת הסדר שלם ומקיף של היחסים בין המבוטח למבטח"  (ס'36 ו- 42  לפסה"ד).

 

בית הדין פסק, אם כן, כי ההוראה בדבר מרכיב הפיצויים, הקובעת את נוסחת ערך פדיון הפיצויים בפוליסה, מחייבת לא רק את המבטח ביחסיו עם כל אחד מהצדדים להסכם העבודה, אלא גם את הצדדים ליחסי העבודה בינם לבין עצמם. בהתאם לזאת, וכפי שהוסכם בין הצדדים עם הקמת הפוליסה, חישוב ערך פדיון מרכיב הפיצויים אינו כולל את התשואה הריאלית, שהשיאו סכומי הפיצויים. למעשה, פוליסת הביטוח היא הסכם משולש בין העובד, המעסיק וחברת הביטוח, ובית הדין מתערב במערכת היחסים החוזית הזו באמצעות מתן פרשנות רחבה של סעיף בפוליסת הביטוח.

תוצאת פסיקה זו, הלכה למעשה, היא מעין 'זכייה כפולה' לעובד, שכן התשואה הריאלית, שהשיא הכסף שהפקיד המעסיק לקופת הפיצויים הועברה מעדנות לחשבון התגמולים שלו והמעסיק נדרש לשלם לידי העובד השלמת פיצויי פיטורים בהתעלם מהרווחים הגלויים לעיניו עם סיום עבודת העובד, אך רחוקים מהישג ידו לאור תנאי הפוליסה, שהוא עצמו בחר ועליה חתם והחתים את העובד.  מנקודת ראותו של המעסיק מדובר לפיכך בתוצאה מתסכלת.  אלמלא ההוראה הייחודית, שנכללה בפוליסות מעין אלה בתקופה האמורה, שקבעה  שאופן חישוב ערך פדיון סכומי הפיצויים הצבורים בפוליסה צריך להיעשות לפי החלופה הנמוכה מבין שתי החלופות : פרמיות בתוספת תשואת ופרמיות בתוספת הצמדה למדד, הייתה נזקפת התשואה הריאלית בצוותא עם סכום הקרן על חשבון פיצויי הפיטורים, המגיעים לעובד, והמעסיק היה נדרש לכול היותר להשלים את הדלתא, אם נותרה כזו. ואולם, בעקבות  הוראת הפוליסה, הוא אינו זכאי ליהנות מתשואה זו, אותה הוא רואה בלב נחמץ ואליה לא יבוא…

מעניין לציין, שבגלגול הראשון של פרשת מוסדות חינוך, התייצבה בבית הדין האזורי לעבודה יועצת משפטית מטעם חברת הביטוח הראל ותמכה בטענת העובדת (התובעת בביה"ד האזורי). בירור שערכנו העלה, שאכן עמדתן של חברות הביטוח מנפיקות הפוליסה ברורה ואחידה ותומכת חד-משמעית בפרשנות, שבה בחר לבסוף גם בית הדין הארצי, היינו שהפוליסות הקנו יתרון לעובד העמית בדמות תשואה, שנזקפת לזכותו על קרן שהפקיד המעסיק. ואילו בהליך הערעור התייצב לצדה גם הרגולטור, הממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון, וצידד בעמדת העובדת וחברת הביטוח באשר לפרשנות הפוליסה, במיוחד בהינתן שהוצאה בשעה שלעובד טרם ניתנה זכות לקבוע היכן יבוטח פנסיונית (זכות שניתנה לעובדים רק עם חקיקת ס' 20 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) תשס"ה- 2005).

בית הדין הארצי התייחס לקושי הנובע מתוצאה זו, אך קבע, כי הוראות הפוליסה מדברות בעד עצמן, וכי  המעסיק לא הציג כול נימוק בר תוקף לניסיונו להתנער מחתימתו על פוליסת הביטוח, המחייבת אותו כחוזה לכל דבר. המעסיק הוא זה שבחר את המוצר הפנסיוני לעובדיו, ולדידו של בית הדין חזקה עליו, שידע מה הם תנאי תכנית הביטוח שבמסגרתה ביטח אותם ומה השלכותיהן על זכויות הצדדים בסיום יחסי העבודה[11].

התוצאה, אפוא, ברורה: פוליסות ביטוח מנהלים, שהוצאו בין השנים 2003-1992, מחייבות את המעביד להתעלם מרווחי הפיצויים שעברו למרכיב התגמולים, ובמקרה הצורך להשלים לעובד את פיצויי הפיטורים תוך התעלמות מהרווחים, שייוותרו בידי האחרון, כפי שקבעה הפוליסה. יחד עם זאת, בית הדין הותיר פתח מסוים לתקיפת הפוליסות והנסיבות העובדתיות בכול מקרה ומקרה. הוא קבע, כי תיתכנה פוליסות, שבהן קיימת אפשרות פרשנית שונה לתנאיהן ולהוראותיהן, וככל שכך, ייתכן שניתן יהיה לסטות מהוראות הפוליסה, ולאפשר למעסיק להביא את התשואות בחשבון בבואו להשלים את פיצויי הפיטורים.  כך, למשל, בפרשת סאלם[12] הסתבר, כי בפוליסה באותו מקרה הופקדו מלכתחילה סכומי פיצויים בלבד ללא תגמולים, ובית הדין הארצי מצא לנכון, שלא לתת תוקף להוראות הפוליסה וקבע בניגוד להן כי המעסיק רשאי להתחשב ברווחים בבואו להשלים פיצויי פיטורים לעובד.  לדידו של בית הדין, הפוליסה היוותה במקרה זה 'כלי קיבול' בלבד לסכומי הפיצויים בהיעדר מוצר ייעודי להפקדת סכומי פיצויים בלבד בחברת ביטוח, ובית הדין תמך את פסיקתו בהינתן מצב דברים חריג זה.

לסיכום

ניכר, כי בית הדין הארצי חש אי-נחת לנוכח התניות המיוחדות בפוליסות המדוברות, ועם זאת עשה את שהיה מצופה ממנו – מתן תוקף לחוזה שעליו חתמו שלושת הצדדים.

אם יש לקח אחד, שאינו מוגבל לקבוצה הספציפית והסגורה של עובדים, שרכשו מוצר ביטוחי ייחודי זה בשעתו, הוא כי על שני הצדדים ליחסי עבודה לייחד תשומת לב מוגברת, ולהיעזר אף בייעוץ מתאים, בטרם הם חותמים על חוזי ביטוח פנסיוני, שכן מדובר בחוזה שלו השלכות ישירות על זכויות הצדדים ליחסי העבודה.

 

 

[1] רשימה קצרה זו באה בנעליו של מאמר קודם שפורסם באכסנייה זו בכותרת: "למי שייכים הרווחים שנצברו בקופת הפיצויים (4.7.2017), על ידי עו"ד עמי פרנקל ועו"ד לירון בק. במאמר זה ייסקר הנושא מחדש בעקבות התפתחות משמעותית פרי פסיקה חדשה של בית הדין הארצי לעבודה.

[2] עו"ד פרנקל הנו שותף במשרד עו"ד בני כהן, העוסק במשפט עבודה. מר לנדאו מתמחה במשרד.

[3] ראו למשל: המ' 360/66 ירון נ' תנובה אגודה חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד כ(3) 320 (7.7.66); ע"א 705/69 רחין נ' גמיד מוצרי גומי ופלסטיקה בע"מ, פ"ד כד(2) 121 (26.8.70)

[4] ע"ע (ארצי ) 39921-01-16 אילנה קאטר – קרן קורת ישראל עמותה לפיתוח כלכלי (פורסם ב LawData, 22.11.2017).

[5] ראה למשל: ע"ע (ארצי) 29219-10-15 אירונאוטיקס בע"מ נ' שי שמאי (8.1.18); סע"ש (אזורי ת"א) 32654-05-16 רותי מרים שפיר למברג – דרך המעבדה בע"מ (10.03.2019(; פ"ה (אזורי ת"א) 66354-12-15 אסמעיל אבו לבן – קרגל בע'מ (28.06.2018); סע"ש (אזורי ת"א) 24406-03-17 ריבה פניני – יורם שלמון סלומון (09.07.2018); ת"צ (אזורי ת"א) 52334-03-16 רו"ח אסף יוסף שממה – KPMG סומך חייקין (05.08.2018); סעש (י-ם) 13923-04-17 צביקה יפת – שופרסל בע"מ (30.7.19).

[6] פרשת אילנה קאטר, עמ' 9

[7] ער (חי') 22367-02-19 יהודה ריבנר – א. ניסים תעשיות מתכת בע"מ (28.5.19),עמ' 7

[8] ע"ע (ארצי) 29219-10-15 אירונאוטיקס בע"מ – שי שמאי  (8.1.18)

[9] תקנה 46(ב) לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), התשכ"ד-1964.

[10] ע"ע (ארצי ) 29744-11-18 חברת מוסדות חנוך ותרבות בהרצליה מיסודה הסוה"י לא"י – דורית לוי (פורסם ב LawData, 31.03.2020).

[11] שם, פיסקה 44.

[12] ע"ע (ארצי ) 12214-11-18 אריה סאלם – הוט מובייל בע"מ (פורסם ב LawData, 05.04.2020), פיסקה 49.