הפגנות עובדים מול בית המעסיק
טקטיקה חדשה בסכסוכי עבודה

לאחרונה דווח בתקשורת[1] כי המשטרה עצרה מספר מעובדי קבוצת אלפא (שבה נמנים עובדי חברות הבת של בזק: “פלאפון”, “בזק בינלאומי” ו-“Yes”), שהפגינו מול ביתו של בעל השליטה בחברה, איש העסקים דוד פורר. עוד קודם לכן, הצהיר הוועד על העתיד לבוא: “אנחנו בתחילת הדרך והחל מיום שישי ובכל שבוע הבא, אנחנו נעשה השכמות בוקר אצל מנכ”ל החברה – רן גוראון בשעה 07:00 בבוקר בביתו שברעננה. אנחנו באים להזכיר להנהלה שיש כאן עובדים שצריך לדאוג להם ולא לבעלי ההון”.[2] בעקבות מעצרי העובדים המפגינים כונסה ועדת חוקה, חוק ומשפט לישיבה בה נדונה מדיניות המשטרה, המגבילה הפגנות עובדים מול בתיהם של מעסיקים ובעלי שליטה בחברות במסגרת סכסוך עבודה.[3]

הפגנת עובדי קבוצת אלפא מצטרפת לשורת הפגנות עובדים מול בתי מעסיקים. כך, למשל, ארכיוני החדשות מגוללים את סיפורי ההפגנות בעשור האחרון מול בתיהם הפרטיים של מנהלים ומעסיקים באוניברסיטה הפתוחה,[4] בשטראוס,[5] HOT מובייל,[6] מילועוף,[7] נס טכנולוגיות,[8] פלאפון[9] וארקיע.[10]

כפי שאטען בהמשך, הפגנות עובדים מול בתי מעסיקים הופכות לכלי מקובל ושכיח יותר במאבקים מקצועיים וסכסוכי עבודה. ברשימה קצרה זו אבקש לבחון טקטיקה זו באמצעות מענה על השאלות הבאות: מהם הגורמים המביאים עובדים להפגין מול בית המעסיק?, כיצד מתייחס המחוקק ובית המשפט העליון לזכות ההפגנה? וכיצד מתייחס בית המשפט לזכות ההפגנה מול בית המעסיק?

מהם הגורמים המביאים עובדים להפגין מול בית המעסיק
עצרות הזדהות ותמיכה של ועדים ותיקים עם ועדים חדשים

א. מהם הגורמים המביאים עובדים להפגין מול בית המעסיק?

בעשורים האחרונים אנו עדים לזליגת רובד פרטני-אישי לתוך המרחב, שהיה עד כה אך ורק קיבוצי.

הפיכת הרובד הפרטני-אישי לכלי שכיח במאבק העובדים החלה בתחילת שנות ה-2000 עם גלי ההתאגדויות החדשים. אז גם הבינו הנהגות ארגוני העובדים, כי על אף  שהתארגנויות החדשות נחלו הצלחה בזירה המשפטית, הן צריכות להיות מוכרעות, לבסוף, בשטח וכי מהלכים משפטיים אינם מספיקים. הנוכחות של העובדים בשטח יוצרת איזון כוחות מול המעסיק, שחושש מכוחם של העובדים. האגף להתאגדות עובדים בהסתדרות פיתח “תורת לחימה” סדורה, הכוללת אסטרטגיית לחימה בשטח. החידושים העיקריים באסטרטגיה זו היו עצרות הזדהות ותמיכה של ועדים ותיקים עם ועדים חדשים וקיום משמרות מחאה סביב השעון מול בתיהם של בעלי החברות ומנהליהן הבכירים במועדים קבועים – השכמות בוקר, ביקורי ערב, קבלת שבת וערבי חג. אלה מנופי לחץ כבדים וישירים כלפי מקבלי ההחלטות, המשבשים את שגרת יומם ואת אורח חייהם הסדיר.[11]

לדעת מירוני,[12] זליגת רובד פרטני-אישי לתוך המרחב הארגוני-קיבוצי, קשורה ככל הנראה בשני גורמים. גורם אחד הוא ירידת האפקטיביות של השביתה המסורתית. הכוונה לכך שהפסקת העבודה כאמצעי לחץ לשינוי עמדות המעסיק הפכה להיות יקרה מידי בעבור העובדים ובמקרים רבים אינה יעילה. עובדה זו יכולה להסביר גם את מגמת הירידה בכמות השביתות בשנים האחרונות.[13] גורם נוסף הוא מעורבות גדלה והולכת של משרדי פרסום ויחסי ציבור בניהול סכסוכי עבודה. בשל גורמים אלו חל שינוי בכללי המשחק בניהול סכסוכי עבודה. המוקד להפעלת לחץ ולגביית מחיר עובר מן הרובד הארגוני-קיבוצי לרובד הפרטני-אישי. במקום שנציגות העובדים תסתפק בעת סכסוך עבודה בהפעלת לחץ כלכלי על המעסיק באמצעות שביתה או איום בשביתה נגד הארגון, היא תוקפת את המנהלים אישית לעיתים גם במעונם הפרטי ותוך עירוב בני משפחתם.

טקטיקה זו נוסתה פעמים רבות בהצלחה רבה. שתי דוגמאות, בפרשת חברת סלקום ובפרשת חברת פרטנר, ממחישות את השימוש בה ואת ההצלחה שנחלה:

בפרשת התאגדות עובדי חברת “סלקום” הבינו מובילי ההתאגדות שאין להנהלת החברה כוונה להשלים עם מהלך ההתאגדות ולהכיר בהסתדרות כארגון היציג של העובדים, “על כן הם דבקו באסטרטגיה שלפיה רק פעילות שטח נחרצת היא שתפעיל לחץ על הנהלת סלקום ותוביל להכרה בהתארגנות. “החלטנו שמאותו רגע המנכ”ל כבר לא יתעורר בבוקר בלעדינו, הוא לא יתעורר בלי שאנחנו נשכים אותו בהפגנה מחוץ לבית שלו. אין יותר להתעורר בבוקר בלי שהוא רואה את חברי הוועד ואת הפעילים מול הבית שלו, בגינה שלו, בתוך החיים שלו, גם בשישי-שבת, גם בחגים, בכל יום. […] ככל שנקפו הימים, גברה פעילות השטח של ראשי ההתארגנות. הביקורת הציבורית הקשה שספג מכל עבר מנכ”ל החברה, ניר שטרן […] הגבירה את נחישותם […] בתמיכת ועדים נוספים, הם הגבירו את לחצם על מנכ”ל החברה, קיימו משמרות מחאה מול ביתו והפגנות סוערות מול מתקני החברה ברחבי הארץ. […] ב-2 בספטמבר 2013, לאחר מאבק ממושך ומתיש שנמשך כחצי שנה ובמהלכו עמדה ההתארגנות בפני מהלך מתוכנן ונוקשה לסיכולה, הכריזה הנהלת סלקום על הכרה בהסתדרות כארגון היציג של העובדים בחברה”.[14]

גם בפרשת ההתאגדות שבחברת “פרטנר” נקטו מובילי ההתאגדות באסטרטגיה של פעילות שטח, לאחר שבעלי החברה סירבו להכיר בהסתדרות כארגון היציג בחברה. עמדת ההנהלה “אילצה את העובדים לצאת למאבק סועד בשטח, שכלל הפגנות מול ביתו של המנכ”ל והשכמות מחאה רועשות בוקר וערב. הלחץ נשא פרי וכעבור ארבעה חודשים, ב- 8 בספטמבר 2014, הכירה הנהלת פרטנר בהסתדרות כארגון היציג של העובדים”.[15]

הפגנות עובדים כלפי מעסיקים במעונם הפרטי תוך עירוב בני משפחתם ושכניהם מביאה להתנגשות בין מספר זכויות חוקתיות: מחד, זכות ההתארגנות, זכות ההפגנה, זכות האסיפה, זכות ההתקהלות וחופש הביטוי במרחב הציבורי של העובדים, ומאידך – הזכות לפרטיות (“ביתו של אדם – מבצרו”) והזכות לצנעת הפרט, של המעסיק, בני ביתו ושכניו המבקשים גם הם שמירה על הסדר הציבורי. הגם שהתנגשויות של זכויות אלה עלו לדיון בבית המשפט העליון, הן מעולם לא נסובו סביב הפגנה, מחאה, התקהלות או אסיפה מול ביתו הפרטי של המעסיק, למעט שתי פרשות (להלן), שאף הן לא נדונו בבית הדין לעבודה. עדיין, לא ניתן להתעלם מחשיבותן נוכח השימוש התכוף שנעשה בהן.

כיצד מתייחס המחוקק לזכות ההפגנה?
סעיף 151 לחוק העונשין, קובע את העבירה על ההתקהלות

ב. כיצד מתייחס המחוקק לזכות ההפגנה?

סעיף 151 לחוק העונשין, קובע את העבירה על ההתקהלות. בהתאם לסעיף זה, התקהלות של שלושה אנשים או יותר נחשבת לעבירה. בין המקרים הללו נכללים המקרים הבאים: כאשר מטרת ההתקהלות היא ביצוע עבירה;  כאשר מטרת ההתקהלות היא חוקית, אך יש יסוד סביר לחשוש שהמתקהלים יפרו את השלום; כאשר מטרת ההתקהלות היא חוקית, אך יש יסוד סביר לחשוש שבעצם ההתקהלות יעוררו המתקהלים אנשים אחרים, בלא צורך ובלא עילה מספקת, להפר את השלום; או הפגנה הנערכת ללא רישיון או שלא לפי תנאי הרישיון במקום שנדרש בו רישיון להפגין.

סעיפים 83, 84 ו-89 לפקודת המשטרה[16] קובעים כי יש צורך בקבלת רישיון להפגין, מטעם מפקד משטרת המחוז, בהתקיים התנאים הבאים במצטבר: מדובר בהפגנה של 50 אנשים או יותר; ואלה מתקהלים תחת כיפת השמיים כדי לשמוע נאום או הרצאה בנושא מדיני או כדי לדון בנושא כזה, או שהם מתקהלים תחת כיפת השמיים כדי להלך יחד ממקום למקום.

כך, לפי הפקודה כנוסחה היום, אסיפה או תהלוכה של פחות מחמישים איש אינה טעונה רישיון. הוא הדין לגבי התקהלות שאינה תהלוכה ושאינה כרוכה בשמיעת נאומים או הרצאות על נושא מדיני, אף אם משתתפים בה למעלה מחמישים איש.

בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה נקבע: “ככל שהמדובר בביתו של עובד הציבור, שאינו נבחר הציבור, הפגנה מול ביתו הפרטי היא תופעה חמורה המהווה ניסיון להלך עליו אימים, כמבצע את המוטל עליו בשליחות המדינה ולהרתיעו מביצוע תפקידו. […] חירות ההפגנה אינה כוללת את החירות להתקהל מול ביתו של עובד הציבור, אם ניתן לעשות זאת ליד מקום עבודתו”.[17]

בשנת 2020 הונחה על שולחן הכנסת הצעת החוק לתיקון פקודת המשטרה. בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב, כי “בשנים האחרונות אנו עדים להתגברות התופעה של עריכת הפגנות ומשמרות מחאה מול ביתם הפרטי של עובדי ציבור. הפגנות אלה, שמטרתן היא השפעה על אותם אנשים לעשות מעשה או להימנע ממנו, מכוונות במקרים רבים גם כדי להטריד את אותם אנשים ובני משפחתם ולפגוע בפרטיותם. במקרים רבים כוונת המפגינים היא שהטרדה זו כשלעצמה תפעיל לחץ על האדם שכלפיו מכוונת ההפגנה ובדרך זו תגרום לו לעשות את המעשה או תשפיע על דרך מילוי תפקידו, כפי רצונם של המפגינים. כאשר מפגינים מבקשים לממש את חופש ההפגנה שלהם מול בית מגורים פרטי, ודאי שעה שאלו יכולים להיות ממומשים במקום אחר, מתחזק החשש כי מטרת ההפגנה אינה לממש את האינטרסים הלגיטימיים הגלומים בחופש הביטוי, אלא להפעיל לחץ בלתי לגיטימי ולגרום טרדה לאדם שהוא מושא ההפגנה”.[18] לכן, ביקשה ההצעה לקבוע כי קיום משמרת מחאה נגד מעשה של אדם ליד בית מגוריו יותנה בקבלת רישיון, וכי מפקד המחוז לא ייתן רישיון לקיים הפגנה כאמור אלא אם נוכח שלא ניתן לקיימה “במקום מתאים אחר”.

ג. כיצד מתייחס בית המשפט העליון לזכות ההפגנה?

בספרו “דיני זכויות האדם בישראל” כתב פרופ’ ברק מדינה: “הפגנה – ובכלל זה תהלוכה, אספה ומשמרת מחאה – נחשבת מאז ראשית ימיה של הדמוקרטיה המודרנית לאמצעי עיקרי לביטוי בנושאים בעלי חשיבות ציבורית”.[19] ואכן, פסיקות בג”ץ הוכיחו שוב ושוב טענה זו.  זכות ההפגנה במרחב הציבורי נדונה בפסיקת בג”ץ פעמים רבות, אשר קבע כי שטחים ציבוריים ועירוניים, דרכים, כיכרות, רחבות, פארקים וגנים הינם המרחבים המרכזיים שבהם ניתנת זכות ההפגנה – הכוללת גם את הזכות לקיום משמרות מחאה – למימוש. “הכבישים והרחובות נועדו להליכה ולנסיעה, אך אין זו מטרתם היחידה. הם אף נועדות לתהלוכות, למצעדים”.[20] בפרשת אחרת קבע בג”ץ, כי זכות ההפגנה היא “מזכויות היסוד של האדם בישראל. היא מוכרת, בצד חופש הביטוי או מכוחו, כשייכת לאותן חירויות המעצבות את אופיו של המשטר בישראל כמשטר דמוקרטי”. יחד עם זאת, אין היא זכות מוחלטת; היא זכות יחסית ומוגבלת על ידי זכויות אדם יסודיות אחרות, כגון חופש הקניין וחופש התנועה. היא מוגבלת גם על-­ידי הצורך לשמור על הסדר הציבורי ועל ביטחון הציבור ועל מרקם החיים הדמוקרטיים. יחסיות הזכות מחייבת יצירת איזון בינה לבין הזכויות האחרות.[21] כל הפגנה, מעצם טבעה, משנה את שגרת החיים העירונית ויוצרת הפרעה או מטרד במידה כזו או אחרת. אולם אין בכך כדי ליצור משטר של רישוי מראש לכל פעולת מחאה ולפגוע קשה בחופש הביטוי. “ברוב רובם של המקרים אין הפרט מבקש לקיים אסיפה במדבר. הפרט מבקש לקיים אסיפה ברחובותיה הסואנים של העיר, או על מדרכותיה השקטות של שכונת מגורים. הוא מבקש להעביר מסר שייקלט על-ידי זולתו באמצעות נוכחות פיסית, ובכך הוא עשוי לפגוע בזכותו של הזולת ובאינטרס הציבורי”.[22] עצם העובדה שקיומה של הפגנה עלול להביא לידי הפרת סדר, אין בה כדי להטות את הכף מניה וביה לעבר החלטה שלא לאפשר את קיומה של אותה הפגנה. “בעצם העובדה שקיומה של הפגנה עלול להביא להפרת סדר, אין כדי לשלול את החופש להפגין. מידה מסוימת של פגיעה בסדר הציבור היא מחיר שעלינו להיות מוכנים לשלמו כדי להגשים את הזכות להפגין”.[23]

בעת משבר הקורונה עלתה לדיון שאלת זכות ההפגנה והיקפה. בית המשפט העליון נדרש לה מספר פעמים תוך שהוא קובע, כי “אין מחלוקת בדבר מעמדה הרם של הזכות להפגין כנגזרת חשובה של חופש הביטוי וכמכשיר עיקרי להבעת דעות ולהעלאת סוגיות חברתיות על סדר היום הציבורי – כך ככלל וכך בפרט בתקופת משבר הקורונה. אלא, שהזכות להפגין ככל זכויות היסוד אינה זכות מוחלטת ומשכך נדרש לעתים להגבילה על מנת להביא לאיזון ראוי בין מכלול הזכויות והאינטרסים הניצבים על הפרק”.[24] ובמקום אחר: “הטלת מגבלה המונעת ממפגינים לבחור את המקום שבו הם חפצים לממש את זכותם פוגעת, על כן, בליבת הזכות להפגין” וכי “בפסיקה הודגש “למיקום בו נערכת משמרת המחאה – דווקא מול מעונו הרשמי של נבחר הציבור – יש אפוא חשיבות מיוחדת בעידן המודרני, שכן הדבר נועד למשוך את תשומת הלב של מקבלי ההחלטות ושל הציבור”.[25] בדיון אחר ציין כבוד שופט בית המשפט העליון סולברג, כי “הזכות להפגין היא מאבני היסוד במקומותינו ויש להישמר מפגיעה בה. יחד עם זאת, אין משמעות הדבר כי ניתן להקריב את כל יתר הזכויות על מזבח החופש להפגין. מלאכת השמירה על האיזון החברתי והגנה על הסדר הציבורי מוטלת על משטרת ישראל. לשם כך על המשטרה לפעול, בכלים העומדים לרשותה כדי למנוע מהפגנה להפוך להתפרעות; זהירות, שׂוֹם שכל, ונחישות הן מילות המפתח”.[26]

הנה, אם כן, בית המשפט העליון הכיר חזור והכר בזכות ההפגנה, התהלוכה, האסיפה וההתקהלות בשלל פרשות – לרבות בימים טרופים אלו, ימי משבר הקורונה.

התייחסות בית המשפט להפגנת עובדים מול בית המעסיק
ההתייחסות בפסיקה הישראלית להפגנות הנערכות מול ביתו של המעסיק – דלה עד מאוד

ד. התייחסות בית המשפט להפגנת עובדים מול בית המעסיק

ההתייחסות בפסיקה הישראלית להפגנות הנערכות מול ביתו של המעסיק – דלה עד מאוד. לשם כך, אסקור תחילה הלכות שדנו בהפגנות הנערכות מול ביתו של נבחר ציבור, כמו גם בפסיקות זרות – כדי לנסות ולגזור מהם מסקנה לדברינו, ולאחר מכן, לדון בסוגיה לגופה.

בפרשת דיין התייחס בית המשפט להפגנה, שנערכה מול ביתו הפרטי של נבחר ציבור. בג”ץ קבע כי חופש האספה וחופש הביטוי אין פירושם מתן היתר לחדור לרשות היחיד של איש, הממלא תפקיד ציבורי ולהטריד אותו ואת בני ביתו בחייהם הפרטיים כדי להשפיע בדרך זו על פעילותו הציבורית, וכי לאיש הציבור נתונה הזכות לפרטיות בבית מגוריו. בג”ץ הביע את החשש שמתן היתר לקיום הפגנות ליד ביתם הפרטי של אנשי ציבור עלול להרתיע אנשי ציבור פוטנציאליים מלעסוק בפעילות ציבורית. אם יותרו הפגנות מול בית מגוריו של איש ציבור, יהפכו הוא, משפחתו ושכניו למעין “בני ערובה” בידי המפגינים, משום שייאלצו להקשיב לדברים אף שאין הם מעוניינים בכך. מכאן, ביקש בג”ץ ליצור את ההבחנה בין בית מגוריו הפרטי של איש הציבור לבין מקום עבודתו או מקום פעילותו הציבורית. לדעת בג”ץ, איש ציבור, החושף עצמו במידה רבה לעינו הפקוחה של הציבור, מוצא מגן בביתו הפרטי, ועל בית זה יש להגן ככל שניתן. יש גם להתחשב גם באינטרסים של המשפחה ושל השכנים למניעת מטרד.[27] בפרשת מני נפתלי המשיך בג”ץ מגמה זו: “הגנה על הזכות לפרטיות של איש הציבור בבית מגוריו הפרטי ומניעת מטרד והפרעה לשגרת חייהם של איש הציבור, בני משפחתו ושכניו, כמו גם  הזכות של אדם “שיניחו לו לנפשו” בביתו ולא להיות “קהל שבוי” למסרים של המפגינים – יש בהם כדי לבסס את הלגיטימיות של איסור על הפגנות ופעולות מחאה ליד מעונו הפרטי של איש ציבור, מקום שקיימת חלופה אפקטיבית באשר למקום קיום פעולות המחאה”.[28]

מסקנת הדברים עד כה ברורה. בית המשפט מבחין בין בית מגוריו הפרטי של נבחר הציבור לבין מעונו הרשמי או מקום פעילותו הציבורית. הוא לוקח בחשבון גם את מעגל הסובבים את נבחר הציבור – בני משפחתו ושכניו – אשר לא בחרו לעסוק בפעילות הציבורית, ולא אמורים “לשלם מחיר” רק בשל מגוריהם ליד אותו נבחר ציבור.

כעת ניתן לבחון כיצד בית המשפט מתייחס להפגנות מול ביתו של המעסיק. המעסיק אינו נבחר ציבור אלא הוא אדם פרטי מהיישוב שבבעלותו או בניהולו מפעל. מכאן שההלכות שנסקרו עד כה זה אינן יכולות להיות בבחינת “אורים ותומים”, אך ייתכן וניתן להסיק מהן גם בסוגיה זו.

כאמור, בישראל נושא זה לא זכה לדיון נרחב בפסיקה למרות השימוש ההולך וגדל בהפגנות מול ביתם של מעסיקים בשנים האחרונות, וזאת למעט מקרה אחד שעלה לדיון בפני בית המשפט ואף זכה להכרעה. המקרה הזה עסק בחברה, שעובדיה קיימו הפגנות מול ביתו של מנכ”ל החברה. המנכ”ל הגיש בקשה לצו מניעה דחוף, לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת.[29] בבקשתו, טען כי העובדים אינם רשאים להעביר את המאבק הארגוני למרחב הפרטי של המעביד. בית המשפט השלום בתל אביב קיבל את טענת המנכ”ל במעמד צד אחד (כלומר, בלי לשמוע את טענות העובדים) ונתן צו מניעה האוסר על העובדים להפגין מול ביתו או להתקרב אליו במרחק של 150 מטר. בהחלטתו ציין בית המשפט כי “אין מקום למנוע מהמשיבים כל אפשרות שהיא להפגנה, ואף לא ניתן לעשות כן בגדרי בקשה למניעת צו הטרדה מאיימת. עם זאת, זכות ההפגנה אינה בלתי מוגבלת. זכות להפגין מול ביתו של אדם דווקא, ובפרט אדם פרטי – אין. זכות להחריד את שלוותו ושלוות ילדיו – אין”.[30]

בשני מקרים נוספים, בהם עובדים הפגינו מול בית מעסיקם, ואשר נדונו בבית המשפט, הנושא לא הוכרע בפסק דין.

בפרשת תרכובות ברום עתרו מנהלים בחברה, לצו לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת  נגד עובדים בחברה, שהטרידו אותם בדרך של הפגנות חוזרות מול בתיהם הפרטיים, בשעות מוקדמות ומאוחרות, תוך הקמת רעש והשמעת איומים ואגב תליית שלטים בגנותם של המבקשים. זאת כדי לבטא מחאתם על פיטורים בחברה. בית המשפט לא הכריע בשאלה אך העיר, כי “טוב יעשו המשיבים אם יבחנו את התוחלת שבמיצוי הדיון המשפטי. כאבם של המשיבים ברור ומכמיר לב, ורצונם להביע מחאתם מובן אף הוא. עם זאת, גם הדרכים החוקיות להבעת כאבם ומחאתם אלה ברורות ומוגבלות. יש לתור אחר דרכים אפקטיביות אך חוקיות”.[31]

בפרשת שלמה ביטוח התייחס בית הדין האזורי לעבודה להתנהלות העובדים: “ביום 29.3.2016 בשעה 6:20 התייצבו ארבעה מחברי הוועד […] מול ביתו של המנכ”ל וקיימו הפגנה קולנית ורעשנית תוך השמעת סיסמאות שונות באמצעי הגברה. ההפגנה הסתיימה לאחר כשעה ושלושת רבעי השעה. המשיבה שלחה מכתב התראה להסתדרות בגין הפגנה זו ודרשה שפעולות אלה לא יישנו. ההסתדרות השיבה וטענה שמדובר בפעולות חוקיות. לאחר יומיים, ביום 31.3.2016 בשעות הבוקר המוקדמות הפגינו חברי הוועד מול ביתו של המנכ”ל פעם נוספת. ההפגנה תועדה על ידי המנכ”ל. יצוין שהמנכ”ל העיד שקיבל ייעוץ משפטי לנקוט בהליכים נגד העובדים שהפגינו מול ביתו לרבות הגשת תלונה במשטרה, אולם החליט להימנע מכך”.[32]

בין שלושת הפרשות שנסקרו לעיל קיים הבדל בולט לעין, עליו ראוי לתת את הדעת. בעוד הפרשה האחרונה נדונה בבית הדין לעבודה, הרי שהשתיים הראשונות נדונו בבית המשפט השלום. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שסמכותו של בית הדין לעבודה מוגדרת באופן מפורש בסעיף 24(א) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ”ט-1969. סעיף 24(ב) לחוק הנ”ל, מרחיב את סמכותו של בית הדין לדון בחיקוקים המצוינים בתוספת השנייה לחוק. החוק למניעת הטרדה מאיימת אינו נמנה עליהם. זאת ועוד, סעיף 3 לחוק למניעת הטרדה מאיימת קובע מפורשות, כי בית המשפט המוסמך לדון בהוראות החוק הוא בית משפט השלום וכן בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט לנוער. יוצא מכך שמעסיק החווה הפגנות של עובדיו מול שערי ביתו, יצטרך למצוא עצמו מתדפק על שערי בית המשפט השלום ולא בית הדין לעבודה, שהוא הערכאה המומחית ליחסי העבודה.

דווקא בגלל דלות הפסיקה הישראלית בנושא זה, מעניין לתת את הדעת על פסיקה זרה. פסק הדין האמריקאי, בעניין Frisby v. Schultz,[33] הוא פסק הדין המצוטט ביותר בספרות. במקרה זה, קבוצה של אנשים קיימה הפגנות נגד רופא שביצע הפלות בקליניקה הממוקמת בביתו, בעיירה ברוקפילד, וויסקונסין. בתגובה חוקקה מועצת העיר חוק עזר עירוני שהגביל את האפשרות להפגין בשכונות מגורים. המפגינים עתרו נגד החוק בטענה שהוא פוגע בזכותם לחופש הדיבור ולחופש ההתארגנות, על פי התיקון הראשון לחוקה, והעניין הגיע לפתחו של בית המשפט העליון. במקרה זה, בית המשפט אישר את החוק ומנע מחאה מחוץ לבית מגורים. בפוסקו כך קבע בית המשפט כי התיקון הראשון לחוקה אינו נפגע. דעת הרוב קבעה, כי הזכות לפרטיות והזכות שלא להיות מוטרד בבית מגורים פרטי גוברות על חופש הביטוי וחופש ההפגנה גם כשמדובר בהפגנות או אספות של עובדים. בית המשפט מצא כי לממשלה יש אינטרס משמעותי ב”הגנה על פרטיות המגורים”. הנימוק העיקרי שניתן בפסק הדין להכרה בחוק העירוני הוא שהתכלית העיקרית של ההפגנה אינה העברת מסר, אלא הפעלת לחץ על האדם שנגדו מכוונת ההפגנה על-ידי הטרדתו. גם בפסיקה אמריקאית מאוחרת יותר בעניין Lawson v. Murray[34] ניתן ביטוי לגישה זו, כאשר בית המשפט הוציא צו מניעה שאסר על קיום הפגנה ברדיוס של 100 מטר מבית מגוריו של רופא, שנגדו ביקשו המפגינים להפגין. אולם, גם הפסיקה הזרה אינה דנה במצב בו עובדים מפגינים מול ביתו של מעסיקם.

ה. סיכום

בעשורים האחרונים אנו עדים לזליגת הרובד הפרטני-אישי לתוך המרחב שהיה עד כה אך ורק קיבוצי. מגמה זו מתיישבת עם מחקרים, אשר הצביעו על התרומה שיש לבחירת מיקום ההפגנה, לגודלה ולמאפיינים נוספים שלה (כמו כושרם של המפגינים, אחדותם, כוחם המספרי ומחויבותם), על היקף השפעתה.[35] נציגות העובדים תוקפת את המנהלים תקיפה אישית בביתם הפרטי, תוך עירוב בני משפחתם ושכניהם. החידוש העיקרי בטקטיקה זו הוא קיום משמרות מחאה סביב השעון מול בתיהם של בעלי החברות ומנהליהן הבכירים – השכמות בבוקר, ביקורי ערב, קבלת שבת וערבי חג. כל זאת, מתוך מטרה להפעיל לחץ עליהם, באמצעות שיבוש שגרת יומם ואורח חייהם הסדיר.

טקטיקה זו מביאה להתנגשות של מספר זכויות: מחד, זכות ההתארגנות, זכות ההפגנה, זכות האסיפה, זכות ההתקהלות וחופש הביטוי ומאידך, השמירה על הסדר הציבורי, הזכות לצנעת הפרט, הזכות לפרטיות וכמובן – “ביתו של אדם – מבצרו” (כמאמרו של סר אדוארד קוק בשנת 1628: ” For a man’s house is his castle, et domus sua cuique est tutissimum refuium (and each man’s home is his safest refuge)”. המחוקק ובתי המשפט בישראל הכירו בזכות ההפגנה ובחשיבותה, גם נוכח המטרד, הסבל והנזק שהיא עלולה לגרום לעיתים. בפסיקה הישראלית ניתן למצוא פסקי דין רבים המחזקים את זכות ההפגנה, אך גם כאלה המצמצמים אותה מול ביתו הפרטי של נבחר ציבור. לעומת זאת, בכל הקשור להפגנה מול ביתו הפרטי של המעסיק קיימת רק פסיקה אחת של בית המשפט השלום, שספק רב אם הפכה לתקדים מחייב.

גם מדינה ווגשל נוטים להסכים עם התפיסה שלפיה ראוי לנהוג חשדנות כלפי הפגנות המתקיימות ליד בית המגורים של אדם, שכלפיו הן מכוונות. לא אחת הפגנות אלה משמשות אמצעי להפעיל לחץ לא לגיטימי באמצעות פגיעה קשה באיש הציבור שכלפיו מכוונת ההפגנה.[36]

נציגות העובדים תוקפת את המנהלים תקיפה אישית בביתם הפרטי, תוך עירוב בני משפחתם ושכניהם
התנגשות של מספר זכויות

על בסיס כל האמור לעיל, אני סבור כי הטקטיקה בה נוקטים ארגוני העובדים המפעילים לחץ מול ביתו של המעסיק מבוקר ועד ערב עשויה אמנם להיות אפקטיבית כפי שהראיתי, אך ספק רב אם תוכל בעתיד לשכנע את ערכאות השיפוט בנחיצותה וחוקיותה, במיוחד נוכח מגמת המחוקק (כאמור בהצעת החוק) להגביל את זכות ההפגנה מול בתים פרטיים. ניתן להניח שלו יתגלגלו לפתחו של בית המשפט בישראל מקרים דומים בעתיד של הפגנות עובדים מול בתי מעסיקים, תעדיף הפסיקה את הזכות לפרטיות של המעסיק בבית מגוריו, דווקא משום שהוא אינו איש ציבור, הוא אינו חי ב”מעון רשמי” ויש רצון לצמצם את החשיפה של “בני הערובה” – הם בני משפחתו ושכניו – למטרד המלווה את ההפגנה.

[1] כל תאריכי הצפיות האחרונות של הכתבות שלהלן הם מיום 18/11/2021.

[2] מור גפני דור, “השכנים של בנט לא לבד: מחאה חדשה ברעננה מול בית מנכ”ל בכיר במשק”, (“צומת השרון”, 20/07/2021), בקישור: https://www.tzomet-ran.co.il/news/55141

[3] ניצן צבי כהן, “ח”כ קריב: בעל שליטה בחברה איננו איש ציבור, טייקון לא זקוק למעמד מיוחד”, (“דבר”, 12/10/2021), בקישור: https://www.davar1.co.il/338864/

[4] עינב שיף, “האוניברסיטה הפתוחה נגד שירה?”, (“וואלה”, 12/05/2009), בקישור: https://e.walla.co.il/item/1483809

[5] גיל קליאן, “הפגנה מול ביתו של מנכ”ל שטראוס”, (“כלכליסט”, 06/12/2011), בקישור: https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3554402,00.html.

[6] חיים ביאור, “עובדי HOT  מובייל הפגינו מול ביתו של הבעלים פטריק דרהי”, (“The Marker”, 08/07/2014), בקישור: https:// https://www.themarker.com/career/1.2369843

[7] מחבר לא ידוע, “השוחטים ב’מילועוף’ הפגינו מול ביתו של המעסיק”, ובהמשך הכתבה: “השוחטים הצטיידו בשלטים וברמקולים, והפגינו בפתח בביתו ברחובות. המפגינים צעקו: “הבנאדם הזה הוא  עבריין גדול. הוא פושע. מוכר את העולם הבא בשביל כסף. הוא גזל מכולנו את הפרנסה פשוטו כמשמעו”. (“המפלגה הקומוניסטית, 13/08/2014), בקישור: https://maki.org.il/%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%97%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A2%D7%95%D7%A3-%D7%94%D7%A4%D7%92%D7%99%D7%A0%D7%95-%D7%9E%D7%95%D7%9C-%D7%91%D7%99%D7%AA%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%94/

[8] מחבר לא ידוע, ” עובדי נס טכנולוגיות בהדסה מפגינים הבוקר מול ביתו של מנכ”ל החברה”, (“מעסיקולוג”, 21/11/2018), בקישור: https://www.maasikolog.co.il/%D7%94%D7%A4%D7%92%D7%A0%D7%94-%D7%A0%D7%A1-%D7%98%D7%9B%D7%A0%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%95%D7%AA/

[9] מיקי פלד, “עולים מדרגה: עובדי פלאפון יפגינו מול ביתו של הבעלים שאול אלוביץ'”, (“כלכליסט”, 07/10/2012), בקישור : https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3584245,00.html וגם: גד פרץ, “עובדי פלאפון יפגינו מול ביתו של מנכ”ל החברה רן גוראון”, (“גלובס”, 22/09/2019), בקישור: https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001301562

[10] שרון יונתן, “הפגנות בהרצליה נגד הבעלים והיו”ר של חברת ארקיע”, (“שרון און ליין”, 29/07/2020), בקישור: https://sharonline.co.il/local-news/arkia/

[11] דני ואזנה, מאוגדים, (שחקים, 2017), עמודים 140 – 141.

[12] מרדכי (מוטי) מירוני, “ההיפרטות של יחסי העבודה ומשפט העבודה” בתוך ספר סטיב אדלר, (נבו, 2016), עמוד 349.

[13] מספר השביתות בשנת 2020 עמד על 31 בלבד והשתתפו בהן 35 אלף עובדים, לעומת 45 שביתות בשנת 2019 שבהן לקחו חלק 45 אלף עובדים. ר’: ניצן צבי כהן, “מספר השביתות ירד בשנה החולפת. הממונה על יחסי העבודה: ראשי האיגודים מנעו סכסוכים מיותרים”, (“דבר”, 04/10/2021), בקישור: https://www.davar1.co.il/337027/

[14] דני ואזנה, שם, עמודים 268 – 270.

[15] דני ואזנה, שם, עמודים 274 – 275.

[16] פקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל”א – 1971.

[17] “חירות ההפגנה” הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, מספר הנחייה 3.1200 מיום 01/04/1983, עדכון אחרון 19/08/2010.

[18] הצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (רישוי הפגנות), תש”ף – 2020, פ/2025/23, הונחה על שולחן הכנסת ע”י ח”כ אריאל קלנר ביום   24/08/2020.

[19] ברק מדינה, דיני זכויות האדם בישראל, (נבו, 2016), עמוד 558.

[20] בג”ץ 148/79 סער נ’ שר הפנים והמשטרה, פ”ד לד(2) 169, 177 (1979).

[21] בגץ 153/83 אלן לוי נ’ מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל, פ”ד לח(2) 393

[22] בג”ץ 2481/93 דיין נ’ מפקד מחוז ירושלים, פ”ד מח(2) 456, 474 (1994).

[23] דברי כב’ השופטת ד’ דורנר, בג”ץ 12/96 מרצ נ’ מפקד מחוז ירושלים, פ”ד נ(2) 822 (1996)

[24] בגץ 6916/20 “אזרחים כותבים חוקה” , “משמר האזרחים”, “הזמן לשינוי” ו-“ערבים זה לזה” התארגנויות אזרחיות לא מאוגדות נ’ משטרת ישראל.

[25] בגץ 5469/20 אחריות לאומית- ישראל הבית שלי נ’ ממשלת ישראל.

[26] בגץ 346/21 עמותת משפט אמת וצדק נ’ משטרת ישראל.

[27] ר’ ה”ש 22 לעיל. גישה דומה הובעה גם בפס”ד – בג”ץ 6658/93 עם כלביא נ’ מפקד משטרת ירושלים, פ”ד מח (4) 793.

[28] בגץ 1983/17 מני נפתלי נ’ היועץ המשפטי לממשלה.

[29] החוק למניעת הטרדה מאיימת, התשס”ב – 2001.

[30] אסף ביגר, “איך להתמודד עם הפגנות עובדים מול ביתו הפרטי של המעסיק”, (“The Marker”, 04/02/2013), בקישור: https://www.themarker.com/law/1.1921789

[31] הט (ת”א) 45885-02-15 אהוד ניצן נ’ יניב דרעי.

[32] סק (ת”א) 52024-03-16 הסתדרות העובדים הכללית החדשה האגף להתאגדות עובדים נ’ ש. שלמה חברה לביטוח בע”מ.

[33] Frisby v. Schultz, 487 U.S. 474 (1988)

[34] Lawson v. Murray, 515 U.S. 1110 (1995)

[35] Ruud Wouters & Stefaan Walgrave, Demonstrating Power: How Protest Persuades Political Representatives, 82(2) Am. Sociological Rev. 361 (2017). מצוטט בפסק דינה של כב’ השופטת דפנה ברק-ארז בה”ש 25 לעיל.

[36] ברק מדינה ודרור וגשל, “בין מחאה למטרד מאיים”, (חוקים ב, 2010), עמוד 251.

עו"ד אביעד מנשה

מביא עימו ידע אקדמי וניסיון פרקטי בעולם העבודה:
מרצה לדיני עבודה ומשפט העבודה באוניברסיטה הפתוחה, מייצג עובדים ומעסיקים בבתי הדין לעבודה, חוקר את תחום משפט העבודה ופרסם מאמרים בתחום התמחותו.
כיהן כיו"ר ועד עובדים, וכחבר הנהגת ארגון עובדים "כוח לעובדים"

השארת תגובה