הרמת מסך היא מנגנון משפטי במסגרתו נחשפים בעלי המניות שמעבר למסך ההתאגדות ומוטלות עליהן חובות החברה שבחסותה בוצעו פעולות לא חוקיות ולא תקינות.
בדרך כלל בתי המשפט נרתעים מביצוע הרמת מסך מאחר ויש בכך כדי לערער את התשתית היציבה של חיי הכלכלה והמסחר במשק. אם כל נזק שייגרם למי שמתקשר עם חברה ייוחס מיד לבעלי המניות של החברה תיגרם פגיעה בלתי הפיכה במבנה המשפטי של החברה בע”מ כישות משפטית עצמאית.

הדילמה הזאת ניצבת גם בפני בתי הדין לעבודה. בעיקר, מתעורר קושי כאשר יזמים מקימים חברה, בעיקר חברה משפחתית, מתקשרים עם עובדים, מעסיקים אותם תקופה מסוימת. לאחר מכן מחליטים להקים עסק אחר, דומה לעסק הקודם, סוגרים את החברה הראשונה כדי להתחמק מתשלום חובות לעובדי החברה ונושיה והעובדים מוצאים עצמם מול שוקת שבורה. במצבים כאלה בתי הדין לעבודה נקטו באקטיביזם שיפוטי במסגרת הפעלת מנגנון הרמת המסך. הם התבססו על האופי המיוחד של קשר העבודה שמוגדר כחוזה יחס כדי לסייע לעובדים. בכך מימשו בתי הדין את הנורמה החדשה שעוצבה בחוק החברות שנתנה לגיטימציה להרמת מסך ולהטלת אחריות על בעלי המניות.

גישתם זו של בתי הדין לעבודה זכתה לאישור לאחרונה בבית המשפט העליון אשר דן בנושא בבג”ץ 132/15 ר-צ פלסטק בע”מ נ’ איפראימוב פאולינה ואח’[1].

אביא להלן את השתלשלות המקרה
חברת פלסטק עסקה עד לשלהי שנת 2008 בייצור מוצרי פלסטיק במפעל בעיר שדרות (להלן: החברה). לקראת סוף חודש נובמבר 2008 שלח מנכ”ל החברה מכתב לכל אחת מן חפועלות הייצור בחברה, ובו הודיע לה על הפסקת עבודתה בחברה החל מיום 30.11.2008 “עקב מציאת מוצרים שיוצרו בר.צ. פלסט בארונך האישי, מוצרים אשר אינם שייכים לך ולא היו אמורים להימצא בארונך האישי. על ממצאים אלה הוגשו על ידי ר.צ. פלסט תלונה במשטרה”. מיד לאחר משלוח המכתב פוטרו העובדות מעבודתן מבלי ששולמו להן פיצויי פיטורין ודמי הודעה מוקדמת. הן הגישו תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע שבה הכחישו את הגניבה הנטענת ותבעו את זכויותיהן בגין תקופת עבודתן וסיומה. העובדות הוסיפו וטענו כי בעלי החברה – פיטשון הקים את חברה חדשה – נובה בחודש דצמבר 2008 על מנת להתחמק מתשלום חובות לעובדי חברת פלסטק ולנושיה וכי נובה פועלת ממפעל החברה, עם אותן מכונות ועובדים ומשרתת את אותם לקוחות. נוכח התנהלותו של פיטשון, כך נטען, יש חשש ממשי שלא ניתן יהיה להיפרע מן החברה ועל כן יש לראות בפיטשון כאחראי לחובותיה הישירים כלפיהן וכן יש להרים את מסך ההתאגדות בין החברה לנובה ולפיטשון ולחייבם בכל חוב שייפסק נגד החברה. פיטשון ונובה טענו מצדם להיעדר יריבות עם המשיבות ואילו החברה טענה כי היא זכאית לקבל מכל אחת מהמשיבות פיצוי בסך של 80,000 דולר בשל הנזק שנגרם לה כתוצאה מהגניבה והפגיעה בשמה הטוב.

הענין התגלגל בשלוש ערכאות כאשר בבית הדין האיזורי נתקבלה התביעה בחלקה אך לא אושרה הרמת המסך. בבית הדין הארצי התקבל הערעור של העובדות ובוצעה הרמת מסך ההתאגדות בין החברה לנובה ופיטשון. בית הדין קבע כי במשפט העבודה ניתן מעמד מיוחד לעובדי החברה כנושים לצורך בחינת ההצדקה להרמת מסך מאחר וכאשר מדובר בנושה מסוג מיוחד אשר החברה נושאת כלפיו באחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת, מכוח חובת תום הלב המוגברת הקיימת ביחסי עבודה.
בעקבות זאת בעלי החברה, חברת פלסטק וחברת נובה עתרו לבג”ץ כדי לבטל את הרמת המסך כלפיה ועתירתם נדחתה תוך שהבג”ץ מנסח בצורה מפורשת את כללי הרמת המסך בבתי הדין לעבודה.

הבג”ץ מקבל את גישתי במאמר שפירסמתי [2] “כי דיני החברות ובכללם הכללים להרמת מסך ההתאגדות חלים על בתי הדין לעבודה, אך אלו מפתחים דינים ספציפיים המותאמים למשפט העבודה ולמאפייניו המיוחדים וזאת נוכח “חוסר האיזון הבסיסי בין העובדים לבין המעסיק [ה]משמש נקודת מוצא לשופטי עבודה שמשתדלים לאתר מנגנוני משפט מקובלים על מנת לבצע באמצעותם ‘איזונים סוציאליים'”(הדרה בר-מור….”[3].

כתוצאה מכך החליט בג”ץ כי מכלול הראיות שהוצגו בפני בית הדין האזורי וקבע כי הן?יש לנסח מחדש משפט זה למדות שכבר במועד שבו פוטרו העובדות הפכה החברה לקליפה ריקה (“אותה גברת אפילו בלי שינוי אדרת”) וכלל נכסיה ופעילותה הועברו כפי שהם לנובה. עוד הוכח כי לנובה ולחברה אותם מספרי טלפון ופקסהצעה לתיקון נוסח: מספרי טלפון זהים, כי נובה פועלת מאותו מבנה ממנו פעלה החברה; וכי לקוחותיה של החברה עברו להיות לקוחותיה של נובה וכך גם עובדיה לרבות המזכירה והמנכ”ל. כתוצאה מכך אישר בג”ץ את מסקנתו של בית הדין הארצי לעבודה כי טענתו של פיטשון כי בית הדין הארצי לא קבע ממצא לעניין מודעותו על אודות השימוש לרעה במסך ההתאגדות אינה נכונה. הבג”ץ הסכים עם דבריו של בית הדין האיזורי תוך שאינו חוסך במלים חמורות המתארות את נוכלותו של פיטשון. וכך מובא הציטוט: “יש מקום לחשוף את הציר המרכזי שיזם ותכנן מהלך זה, אשר הותיר את חברת פלסטק כחדלת פירעון בפועל, וכתוצאה מכך הותיר את העובדות מבלי יכולת לקבל את המגיע להן על פי פסק הדין. הציר הזה הוא  פיטשון. הניסיון להסתתר מאחורי מסך חברה לא פעילה, שהתברר שאינה בעלת יכולת פירעון, תוך גרימת נזק לעובדים, הוא ניסיון שיש לסכלו על ידי הרמת המסך וחיוב הבעלים של שתי החברות בתשלום פסק הדין, ועל ידי כך לסכל את תוכנית ההתחמקות מתשלום פסק הדין על ידי המשיבה”.

מלים קשות אלו של בג”ץ מלמדות על החומרה שבה הוא מגדיר את מעשי ההתחמקות מתשלום חובות לעובדים של בעלי החברה. התוצאה הסופית של פסק הדין מחזקת את גישתי על פיה דיני העבודה הם מרחב בעל אופי ייחודי שמתפתחים בו דינים ונורמות המתואמות למציאות המסוימת.
כאן, לענין הרמת מסך הוכיח בג”ץ כי הוא תומך בגישה על פיה מנגנון הרמת המסך הוא מכשיר שימושי שיש להפעילו במצבים בהם בעלי שליטה חסרי הגינות טועים לחשוב כי ניתן באמצעות טיעונים פורמליים לשלול זכויות מעובדים.

 

[1] פורסם בLAWDATA . פסק הדין ניתן ב-5.4.17
[2] הדרה בר-מור “הרמת מסך בבתי הדין לעבודה” ספר יוסף גרוס מחקרים בדיני חברות ומשפט עסקי 343, 347-346 (אהרן ברק, יצחק זמיר ודוד ליבאי עורכים, 2015)
[3] סעיף 9 לפסק הדין של השופטת חיות.

פרופ' הדרה בר - מור

פרופ' הדרה בר-מור, עורכת כתב העת, היא פרופסור למשפטים בבית הספר למשפטים, מכללה אקדמית נתניה. מומחית לדיני עבודה ולדיני תאגידים. כתבה מספר ספרים ומאמרים רבים בתחומי התמחותה. שימשה כ-6 שנים נציגת ציבור בבית הדין לעבודה.
שמשה עורכת בכתב העת "השנתון למשפט עבודה" שיהפוך לימים לכתב העת "עבודה חברה ומשפט". שמשה כעורכת כתב העת "מאזני משפט".