בזיכרון הקולקטיבי הישראלי נחרטו מספר ניסיונות מפורסמים לשבירת שביתות שאף נעשו תוך שימוש בכוח צבאי, משטרתי או בליווי של חברות אבטחה פרטיות. אני חוזר אל הדוגמאות הבולטות של ניסיונות לשבירת שביתות בהיסטוריה של מדינת ישראל.

א. הקדמה

אחד האמצעים של מעסיקים להתמודדות עם השביתה ונזקיה הוא שבירת שביתה באמצעות החלפת העובדים השובתים בעובדים חדשים-חיצוניים באופן זמני (בעת השביתה), באופן קבוע או פיטוריהם. מובן שהעסקת ממלאי מקום קבועים מעקרת לחלוטין את זכות השביתה. ואולם, גם העסקת ממלאי מקום זמניים פוגעת בזכות השביתה – אם כי אינה מעקרת אותה לחלוטין – שכן היא מצמצמת את השפעת לחצם של השובתים ומאפשרת למעסיק להחזיק מעמד זמן רב יותר כאשר עובדיו שובתים.[2]

למרות שהחלפת עובדים שובתים בעובדים אחרים ופיטורי עובדים שובתים נאסרו במדינת ישראל בחוק ובפסיקה, הדבר לא מנע ממעסיקים, הן במגזר הציבורי והן במגזר הפרטי, מלנסות לעשות זאת, כבר מימיה הראשונים של מדינת ישראל.

בסקירה קצרה זו אעמוד על הדוגמאות הבולטות של ניסיונות לשבירת שביתות בהיסטוריה של מדינת ישראל, אתייחס לחקיקה בנושא, לפסיקות בתי המשפט כמו גם לחוסר העקביות שבפסיקות, ולדעות החוקרים בספרות.

 

ב.  איסור החלפת עובדים או העסקת עובדים חיצוניים בעת שביתה בחקיקה הישראלית

בחוק הישראלי מצויים שני ביטויים למדיניות על פיה העסקת עובדים חיצוניים במקום העובדים השובתים היא בלתי רצויה:

• סעיף 44 לחוק שירות התעסוקה,[3] הנקרא "אי התערבות בשביתות ובהשבתות", קובע כך: "לשכת שירות התעסוקה לא תשלח עובדים למקום עבודה שיש בו שביתה או השבתה ולא תשלח עובדים שובתים לעבודה, כל זמן השביתה או ההשבתה. מעסיק שהעסיק עובדים שובתים או מושבתים, ועובדים שעבדו במפעל שיש בו שביתה או השבתה, לא יובאו על כך בפלילים". עקרון זה הוחל בסעיף 64א לחוק זה גם על לשכת עבודה פרטית.

המחוקק שמר על עמדה עקבית במדיניותו גם שנים אחר כך, עת חוקק את דבר החקיקה השני:

• סעיף 16 לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם[4], הנקרא "איסור העסקה בשביתה או השבתה", קובע כך: "קבלן כוח אדם לא יעסיק עובדים הבאים במקום עובדים המשתתפים בשביתה ולא יעסיק עובדים במקום עובדים המושבתים עקב השבתה, כל עוד השביתה או ההשבתה מתקיימות". סעיף 20 לחוק קובע, כי עבירה על סעיף 16 מהווה עבירה פלילית.

בחוק הישראלי ניתן גם ביטוי למדיניות שפיטורים בשל השתתפות בשביתה אינם רצויים. סעיף 19 לחוק הסכמים קיבוציים, קובע, כי "[…]השתתפות בשביתה לא יראו כהפרת חובה אישית". בתי הדין לעבודה פירשו סעיף זה כמקנה הגנה לעובדים מפני פיטורים בשל השתתפותם בשביתה, משום שחוזה העבודה מושעה בעת השביתה.[5]

בשנת 1972 תיקנה הכנסת את סעיף 37ב(ג) לחוק יישוב סכסוכי עבודה ואיפשרה ללשכות העבודה לשלוח עובדים למקום עבודה שבו קיימת שביתה בלתי מוגנת:  "שביתה בלתי מוגנת אינה בגדר שביתה לעניין הפסקה השנייה לסעיף 44 לחוק שירות התעסוקה, תשי"ט-1959, לגבי שליחת עובדים למקום עבודה שבו מתקיימת השביתה; ואולם דורש עבודה שלשכת עבודה הציעה לו עבודה במקום עבודה שמתקיימת בו שביתה בלתי מוגנת ובשל כך סירב לקבל את העבודה האמורה, לא ייפגעו עקב סירוב זה זכויותיו לפי התקנון שהותקן מכוח סעיף 41 לחוק האמור". ח"כ שושנה ארבלי אלמוזלינו (המערך), יו"ר ועדת העבודה, הסבירה במליאת הכנסת את השינוי המוצע: "סעיף זה בא לבטל את האיסור שחל על לשכת העבודה, לפי סעיף 44 לחוק שירות התעסוקה, תשי"ט – 1959, לגבי שליחת עובדים למקום עבודה שיש בו שביתה או השבתה. עם קבלת החוק תהיה לשכת העבודה רשאית לשלוח עובדים למקום עבודה שבו קיימת שביתה או השבתה בלתי מוגנת".[6] מדברים אלו נלמד על התייחסות המחוקק לשביתות בלתי מוגנות לעומת שביתות מוגנות, ועל רצונו להקשות על קיומה של שביתה בלתי מוגנת, בשליחת דורשי עבודה למקום העבודה.

 

ג. שביתת נהגי הקטרים

בשנת 1951 דרשו נהגי הקטרים ממשרד התחבורה לעדכן את שכרם, ונענו בהסכמה עקרונית. ואולם, המשא ומתן לא עלה יפה ובעקבות התמשכות המגעים קיימו נהגי הקטרים של חיפה אסיפה ביום שבת, 13 באוקטובר 1951, והחליטו על השבתת הרכבת. לשביתה זו הצטרפו גם נהגי הקטרים בלוד, וכך פסקה תנועת הרכבות בארץ. הפסקת תנועת הרכבות פגעה קשות באפשרות להוציא סחורות מנמל חיפה, שהיה הנמל הראשי של המדינה באותה התקופה. בעיתונות דווח, כי הממשלה החלה לטפל בנזקי השביתה באמצעות הוצאת הסחורות מנמל חיפה במשאיות של עיריות, של המשק הקואופרטיבי של ההסתדרות ואף של הצבא. הצבא ביצע שתי פעולות של הוצאות מטענים מהנמל בעזרת גדוד הובלה 691. הפעולה הראשונה החלה ב- 16 באוקטובר 1951, נמשכה יותר מ־ 18 שעות והצבא הפעיל במהלכה 100 משאיות; והפעולה השנייה החלה ב־ 18 באוקטובר 1951 נמשכה יותר מ־ 23 שעות והצבא הפעיל בה 102 משאיות. בשתי הפעולות יחד הוצאו מהנמל כ־ 740 טונות סוכר וקמח.[7]

בישיבת הממשלה שהתקיימה ב -17 באוקטובר קבע ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון: "אם לא יפסיקו שביתתם – לא יחזרו לעבודה, נחנוך עובדים חדשים […] נתתי הוראה לצבא שיוציא סחורות מהנמל במידה שהוא יכול לעשות זאת, והלילה עשו עבודה זו, ונתתי הוראה שימשיכו בעבודה זו גם בלילה הבא". לדבריו, השביתה חמורה מאוד, ואם יחליטו השובתים להמשיך בשביתתם, מצד אחד הם יגויסו לצבא, ומצד אחר יפעיל הצבא את הרכבות. החלטת הממשלה ייפתה את כוחו של בן גוריון, בתפקידו כשר הביטחון, להעמיד את הרכבת תחת פיקוד צבאי אם לא יפעילו אותה העובדים מחדש.[8]

השביתה הסתיימה ב- 6 בנובמבר 1951, עת הגיעו הצדדים להסכם, במסגרתו מרבית תביעותיהם לשיפור שכרם ותנאי עבודתם נענו.

 

ד. שביתת הימאים

ב- 10 ביוני 1951 אירעה תקלה טכנית בהפלגת האנייה "נגבה" במערב הים התיכון, והיא נדרשה לסור לבדיקה בנמל מארסיי שבצרפת. שם התברר שתיקון האנייה יימשך שבועיים. הימאים דרשו מבעלי האנייה לכסות את הוצאות מחייתם בשבועיים אלה, אך אלו סירבו ובתגובה הכריזו הימאים על שביתה כללית. בלית ברירה הסכימה החברה לדרישות הימאים, אולם עם שובה של האנייה לנמל חיפה קיבלו כמה ימאים הודעת פיטורים מידית, ולצידה צו גיוס לצה"ל.[9] ימאי "נגבה" התבצרו באונייה והכריזו שוב על שביתה (שנודעה בשם "השביתה הקטנה"), ואליהם הצטרפו ימאי כל אוניות הנוסעים והסוחר הישראליות בארץ וברחבי העולם. השביתה פסקה ביולי 1951, כשנקבע שייערך דיון בהסכמה בין ההסתדרות וחברות הספנות לבין נציגות חדשה של הימאים שנקראה "הנציגות הזמנית" בראשות רב החובל, נמרוד אשל.

ב־ 12 בנובמבר 1951 פרצה "שביתת הימאים הגדולה". זו נמשכה 43 ימים והקיפה כ 840 ימאים. הגורם לפרוץ השביתה היה אי הסכמתה של ההסתדרות לשלוש הדרישות המרכזיות של הימאים: הראשונה, הקמת איגוד ימאים ארצי, עצמאי, שלא יהיה נתון לפיקוחה של מועצת פועלי חיפה; השנייה, ניהול לשכת העבודה לימאים בלעדית בידי מזכירות איגוד הימאים; השלישית, מתן אפשרות לימאים לבחור בעצמם את נציגיהם בבחירות דמוקרטיות. שביתת הימאים התפתחה לכדי אירוע חריג מבחינת הכוח שהופעל בו נגד השובתים. מועצת פועלי חיפה, ההסתדרות והממשלה דיכאו בדורסנות את השביתה באמצעות שימוש בכוח רב. הממשלה הוציאה צווי גיוס למנהיגי השובתים, ובעקבות התפטרות קיבוצית של המוני הימאים בזמן השביתה הגדולה, הם גויסו לצבא. הימאים שהתבצרו באניות פונו מהן בכוח בידי שוטרים, והפינוי הגיע לשיאו ב־ 14 בדצמבר 1951 , ב- "יום שישי השחור", שאז הורידו שוטרים ו"פלוגות הפועל" (צעירים-בריונים שפעלו מטעם מפא"י) את הימאים השובתים מהאניות 'רימון' ו'תל אביב' אגב שימוש באלימות, ובשטח נמל חיפה התפתחה תגרת המונים בין הניצים ואף אזרחים שבאו להזדהות עם השובתים. רק ב 24 בדצמבר 1951 הגיעו הצדדים להסכמות שנוגעות לשאלות ייצוג, ובעקבותיהן הכריזה האספה הכללית של הימאים על סיום השביתה.

השאלה החוזרת ועולה בחקר שביתת הימאים היא מדוע הופעלו אמצעים כה נוקשים וחריגים כדי לשבור את השביתה. הפרשנויות הרווחות נוטות להסביר את השביתה בגורמים המצויים מעבר לתחום של מאבקי עובדים:[10] אווירת המלחמה הקרה והמאבק הבין גושי,[11] הסמיכות למועד העלייה של יהודי לוב והחשש שמא תסכן שביתת הצי הסוחר הישראלי את שלומם וריכוזיות המנגנון של מפא"י וההסתדרות שחששו לאיבוד שליטה בעובדים.

 

ה. שביתת התחבורה הציבורית

בראשית חודש אוגוסט 1956 הקואופרטיבים לתחבורה "אגד", "דן" ו-"המקשר" החליטו לפתוח בשביתת אזהרה בת שעתיים, בה כל שירותי התחבורה הציבוריים (להוציא הרכבת) במדינה ישבתו. קדמה לשביתה העלאת מחירי הדלק, תביעת הקואופרטיבים להעלאת מחירי התחבורה ודרישותיהם כי לא יופחתו זכויותיהם הסוציאליות (תשלומי תוספת המאמץ, דמי הכלכלה, הוצאות בגדים ושעות עבודה נוספות), והחלטת שר התחבורה להקים ועדה ציבורית בראשות נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב שתבדוק את דרישותיהם. בהמשך חודש אוגוסט פורסמו המלצות הוועדה, אך אלו נדחו על-ידי הקואופרטיבים שהחליטו לפטר עובדים ולפתוח בשביתה, חרף התנגדותה הנחרצת של ההסתדרות, שאף ניסתה למנוע אותה. השביתה נמשכה בסך הכל תשעה ימים ובשיאה הקיפה 2,000 אוטובוסים בתחבורה העירונית והבין-עירונית ברחבי הארץ.

אחד מהצעדים שננקטו על-ידי שר התחבורה, משה כרמל, (מפלגת "אחדות העבודה – פועלי ציון") במהלך השביתה, היו נאומים שנשא בשידור חי ברדיו כמעט מידי יום, ובהם מסר דיווחים אודות סכסוך העבודה, ציון לשבח הנהגים שהתגייסו להסעות ועידוד רוחם של תושבי המדינה. בנאומו הראשון טרם השביתה פנה השר בשידור רדיו אל חברי הקואופרטיבים וביקש מהם לשקול מחדש את צעדיהם. במקביל, פנה השר גם אל תושבי המדינה "לסייע בידי הממשלה בעניינה הצודק כלפי הקואופרטיבים והודיע כי הושלמו כל הסידורים להבטיח תחבורה חיונית בימי השביתה" והמליץ לציבור "ללכת ברגל כי ההליכה יפה לבריאות".[12] בנאומו לאחר יומה הראשון של השביתה, הביע השר את הערכתו החמה לנהגים על היענותם היפה לסייע לציבור הנוסעים בכל רחבי הארץ.[13]

כדי להתמודד עם השביתה, הוסיף משרד התחבורה קרונות לרכבות, ונסיעות נוספות לרכבות להקלת עומס הנוסעים. אך הצעד הדרמטי ביותר שננקט לשבירת השביתה היה גיוס נהגים פרטיים להפעלת שירותי תחבורה ציבוריים אלטרנטיביים. משרד התחבורה ארגן והפעיל טרם השביתה שירותי הובלה במשאיות, במוניות, במכוניות פרטיות ובטנדרים. באחרונים הותקנו ספסלים, סולמות וברזנטים. לנהגים שבחרו להפעיל קווים, בוצעו תרגולי מסלולי נסיעה. כמו כן, הושת ביטוח של כל הנוסעים בכל כלי התחבורה. במהלך השביתה, החליטה הממשלה שלא לנהל משא ומתן עם השובתים עד לחידוש עבודתם הסדירה, שקלה להלאים את הקואופרטיבים, פרסמה (באמצעות הרשויות המקומיות) על כל לוחות המודעות את תעריף מחירי הנסיעה שמותר לגבות מציבור הנוסעים ודאגה למנוע ולטפל בהפקעת מחירים על-ידי הנהגים שגויסו.[14] ככל שנקפו הימים ומועד פתיחת שנת הלימודים התקרב, היה חשש כי השביתה בתחבורה הציבורית תפגע גם בתלמידי בתי הספר. לכן, החליטה הממשלה להתקין תקנות לשעת חירום "בדבר פיקוח על שירותי הובלה והולכה", שהסמיכו את שר התחבורה לתפוס את האוטובוסים של הקואופרטיבים ולהפעילם בעצמה.[15] ככל הנראה, החלטה זו היתה הקש האחרון ששבר את גב השובתים שהחליטו לקבל את החלטת הממשלה להעלות את תעריפי הנסיעה בשיעור שהיא קבעה, ולשוב לעבודתם הסדירה. הממשלה התחייבה מצידה כי במקרה של היווצרות גרעון בסוף השנה, היא תסייע לכסותו.

חרף המשמעויות של צעדי הממשלה שהיו שבירת שביתה לכל דבר וחרף הדוחק שנרשם בשל העומסים, כמו גם התעלפויות של נוסעים שנאלצו לנסוע בתנאים מעיקים ובלהט השמש הקופחת, לא רק שרוב הציבור הישראלי קיבל אותן בהבנה אלא גם תמך בהן. בלשכת שר התחבורה נתקבלו מאות מברקים ומכתבים מאישים פרטים ומוסדות ציבורים שהביעו תמיכה בעמדותיו ועודדו אותו להמשיך בפעולותיו. גם העיתונות יצאה מגדרה בהללה את שר התחבורה: "דרך לפתע כוכבו של משה כרמל בזוהר מסנוור. השר הצעיר ביותר בממשלה (45) היה לגיבור היום. מלחמתו בקואופרטיבים לתחבורה הנחילה לו אהדה כללית יותר מאשר ניתנה אי פעם לשר בישראל והעלתה אותו לשיחת היום של כל תושבי המדינה".[16] נראה כי תמיכת הציבור בהתנהלותה הקשוחה של הממשלה בכלל ושר התחבורה בפרט בשבירת שביתת הקואופרטיבים, גרמה לממשלה לסגל לעצמה חוסר סובלנות לשביתות בתחבורה הציבורית, שכן כעבור עשור בלבד, שוב איימה הנהלת "דן" לצאת לשביתה. כבעבר הבטיח שר התחבורה, כרמל, לדאוג לתחבורה ציבורית אלטרנטיבית. להבטחתו התלווה הפעם גם איום להפקיע את זיכיונה של דן להפעיל שירותי תחבורה ציבוריים באזור גוש-דן.[17]

השאלה, שלדעתי, צריכה להישאל בפרשה זו היא מה גרם לחוסר סובלנות הממשלה לדרישות השובתים? אף על פי שהספרות המחקרית שותקת גם במקרה זה, נראה כי ניתן למצוא ראשית תשובה לשאלה זו בדברי דוד בן-גוריון, ראש הממשלה, שכתב ביומנו לאחר שביתת האזהרה בה פתחו הקואופרטיבים: "בא אצלי משה כרמל. אם להעמיד למשפט אנשי התחבורה על השביתה הזמנית אתמול? יעצתי לא לעשות זאת, אלא להזהיר אותם כי להבא יועמדו לדין. מחר גומרת הוועדה הציבורית עבודתה, וכרמל משער שהיא תקבל דעת הממשלה, והתחבורה לא תסתפק בתוספת זו ובשבוע הבא בוודאי תפרוץ שביתה. ביקשתי לעשות כל ההכנות וגם הצבא יגייס כל הרכב החופשי". (ההדגשות לא במקור).[18] אומנם, בסופו של דבר לא ננקטו צעדי ענישה כנגד השובתים מתוך רצון שלא להחריף את הסכסוך ולסיימו בדרכי שלום, ומסיבה זו כנראה גם לא גויסו כלי רכב צבאיים. אך נראה, כי נותן הטון התקיף בשביתה זו, כמו בשביתת הקטרים ושביתת הימאים, היה מלכתחילה בן-גוריון.

 

ו. שביתת פקחי הטיסה האזרחיים

ב-30 באוגוסט 1976, דיווח עיתון "דבר" כי 1,200 עובדי התעופה האזרחית "מתכוננים לפתוח היום בחצות בשביתה כללית שתשתק את כל התעופה הבינלאומית מישראל וממנה ואת התעופה הפנים-ארצית".[19] הרקע לעיצומים היה דרישת העובדים להשוות את תנאי העסקתם לתנאים של עובדי חברת "אל-על" – אז חברת התעופה הלאומית שהייתה בבעלות המדינה, ולאלה של עובדי התעשייה האווירית. בניגוד ליתר עובדי התעופה האזרחית, שזכו לייצוג הולם על ידי ועד עובדים חזק, פקחי הטיסה חשו כי הזכויות הסוציאליות שלהם נפגעות, והחליטו לנקוט בשביתת האטה, בה עבדו "לפי הספר".

בינואר 1977, איימו הפקחים להחריף את הסנקציות, ולכן פנה איגוד הטייסים במכתב לראש הממשלה, יצחק רבין, ולשר התחבורה, גד יעקבי, שבו התריעו על הסכנה הנובעת מפעולותיהם. איגוד הטייסים ביקש היתר להפסיק להיעזר במגדל הפיקוח במקרים מסוימים, תוך תיאום עם חיל האוויר. בחודש מאי הורה שר התחבורה, יעקבי, להפקיע מהפקחים את סמכויותיהם במגדל הפיקוח, ופקחי טיסה צבאיים הפעילו אותו במשך שבועיים, יחד עם פקחי טיסה שעבודתם הופסקה בעבר. חלק מהפקחים מחו, וכמה מהם אף נעצרו על ידי המשטרה, כיוון שהפיצו כרוזים בין הנוסעים, שבהם התריעו כי "סכנת מוות אורבת לכל הממריא או נוחת בנמל התעופה בן גוריון, מחמת הפיקוח הלקוי בידי הפקחים הצבאיים".[20]

בתום מאבק ממושך ועיקש שארך כמה חודשים, הגיעו פקחי הטיסה, בתיווך הסתדרות העובדים, להסכמה עם משרד התחבורה על הפסקת העיכובים בעבודתם, וועד פקחי הטיסה, התאגד תחת ועד העובדים הכללי.

 

ז. שביתת שוטרי משטרת ישראל

בשלהי שנות השבעים קמה קבוצת שוטרים במשטרת ישראל ששאפה לארגן את השוטרים תחת ארגון עובדים. מפכ"ל המשטרה ניסה למנוע התארגנות זו באמצעות פקודה שקבעה כי "שוטר לא יהיה חבר בארגון שוטרים […] לא ינהל תעמולה, לא ישתתף באסיפה ולא יתראיין או יפרסם באמצעי התקשורת דבר בקשר לכך". השוטרים, שראו בפקודה זו פגיעה בזכות ההתארגנות שלהם, עתרו לבג"ץ וביקשו ממנו לבטל את פקודת המפכ"ל.

בג"ץ, מפי השופט חיים כהן, קיבל את העתירה תוך שהוא קובע כי: "[…] גם בהנחה שצודק הפקח הכללי בכל שיקוליו המשטרתיים, עדיין חסרה לו הסמכות החוקית לתת את הפקודה שנתן; וחוסר סמכותו אינו נרפא על-ידי צדקת שיקוליו".[21] היתה זו רמיזה ברורה למחוקק כי עליו לתקן את החוק, אם ברצונו למנוע מהשוטרים לממש את זכות ההתארגנות שלהם.

ואכן, משדיוני הכנסת התקדמו לעבר תיקון החקיקה, התארגנה בפעם הראשונה בתולדות המדינה, הפגנה של אנשי חוק מול משכן הכנסת ב- 31 ביולי 1979. איגוד השוטרים החדש שהוקם, בסיוע מועצות הפועלים, שכר 25 אוטובוסים להסעת השוטרים מכל חלקי הארץ. השוטרים שהפגינו ברישיון שניתן על-ידי יו"ר הכנסת באמצעות קצין הכנסת, תלו כרוזים, שוחחו עם עיתונאים וחברי כנסת, וקראו לחבריהם בכל תחנות המשטרה להצטרף לשביתת רעב לאלתר. בהפגנה, נטלו חלק יותר מאלף שוטרים, תוך שהם גורמים לשיבושי תנועה.

בתגובה להתארגנות השוטרים, מטה המשטרה ביטל את חופשותיהם של שניים מחברי הנהלת איגוד השוטרים (חיים ליבוביץ ויואל רשף) והם רותקו למקומות עבודתם. כמו כן, מפכ"ל המשטרה פרסם מכתב אישי לפקודיו ובו הביע את "בושתו וכלימתו" מהתנהגות השוטרים. צמרת המשטרה החליטה לנהוג ביד קשה נגד הקצינים והשוטרים שהשתתפו בהפגנה: היא הציבה שוטרים בתחנות משטרה חדשות, שללה דרגות, הטילה קנסות על משכורתם, פיטרה את מוביליה (הגם שאחר כך החליטה להשיב חלק מהם) ומפכ"ל המשטרה הודיע במברק לכל יחידות המשטרה כי "אסורה שביתת שבת, או כל שביתה אחרת במתקן משטרתי".[22] בתגובה לפיטורי השוטרים, הודיעה הנהלת האיגוד על הפגנת שוטרים בכיכר מלכי ישראל ועל שביתת רעב. אך ב-6 באוגוסט הודו השוטרים בכישלונם, לאחר שרק קומץ שוטרים הגיעו להפגנה בכיכר מלכי ישראל. "המאבק נכשל", הודה אופק בעצב. "הוא מסתיים כאן ועכשיו עם כל הכאב הכרוך בכך".[23]

במקביל, דיווחה העיתונות על הסכמה בין ההסתדרות לבין שר הפנים והמשטרה על הקמת "ועדה ציבורית משותפת לממשלה, להסתדרות, לנציגי הציבור ולנציגי השוטרים לטיפול בשכרם, תנאי עבודתם ורווחתם של השוטרים".[24]  ובדיון שהתקיים בכנסת הודיע ח"כ שלמה הלל (מפא"י), יו"ר ועדת הפנים ואיכות הסביבה, על מספר תיקונים שנועדו להרגיע את הרוחות:[25]  1) השוואת תנאי השכר והתנאים הנלווים לשכר לאלה הקיימים בצה"ל לגבי אנשי צבא הקבע.
2) הקמת אומבודסמן במשטרה שתפקידו יהיה לברר תלונות שבין שוטר לשוטר, ובין שוטר למפקדו. 3) הבטחת זכות ערעור על החלטות משמעתיות של בתי הדין המשמעתיים לשוטרים.

בתוך כך, אישרה הכנסת את התיקון לפקודת המשטרה: "שוטר לא יהיה חבר בארגון שוטרים ולא יטול חלק בפעילות להקמתו, לקיומו או לניהולו של ארגון כזה".[26]

 

ח. שביתת עובדי "סולתם" ו-"ליל הכלבים"

בשלהי 1990 חוותה חברת "סולתם", שהיתה בבעלות "חברת העובדים" ההסתדרותית,  משבר בהזמנות, עקב חובות שנגרמו בשל ניתוק הקשרים הדיפלומטיים בין ישראל לאיראן, והנהלתה הודיעה על כוונתה לפטר מאות עובדים. הסכם הפיטורים בין הנהלת המפעל להסתדרות נדחה על-ידי העובדים, שהחלו להתבצר במפעל במשך למעלה מחמישה שבועות, דבר שהוביל את הנהלת המפעל לפנות לבית המשפט השלום בחיפה, לבקש – ולקבל צו המורה על פינוי העובדים מהמפעל, בטענה שאלה מונעים את המשך הפעלתו.

הנהלת המפעל, מצוידת כעת בצו שיפוטי, החליטה לשכור חברת אבטחה פרטית לפינוי העובדים ממתחם המפעל. ב- 6 בספטמבר 1990 בשעה 03:30 לפנות בוקר החל מבצע פינוי העובדים. 150 מאבטחים פרצו את שערו האחורי של המפעל כשהם מלווים ב- 40 כלבי רוטוויילר מאיימים והחלו "לשסות את הכלבים באנשים, היכו אותם ודחפו אותם אל מחוץ למפעל".[27] תושבי יוקנעם, בה מוקם מפעל סולתם, יצאו מבתיהם באשון ליל ונחרדו למראה בני משפחותיהם שנגררו בכוח אל מחוץ למפעל. צעקות השבר של המפונים נבלעו בנביחות האימתניות של הכלבים.

פינוי העובדים מהמפעל, שזכה לכינוי "ליל הכלבים", זעזע את המדינה. מזכ"ל ההסתדרות, ישראל קיסר, הקים ועדת חקירה שבחנה את גיוסה של חברת פינוי פרטית ואת השימוש בכלבי תקיפה נגד עובדים. הוועדה הצביעה על ליקויים בתהליך קבלת ההחלטות בפרשה ובביצוען ופסלה את השימוש שנעשה בכלבים. בעקבות הפרשה מנכ"ל סולתם, אורי שמחוני, נאלץ להגיש את התפטרותו להנהלת כור.[28] בהמשך הגיש מנכ"ל כור קובלנה פלילית פרטית נגד בעלי חברת האבטחה, בני טל. השלכות "ליל הכלבים" מהוות ביטוי לקונפליקט הייחודי שבו ההסתדרות היתה שרויה בתפקיד דו ראשי: מחד, מעסיקה של עובדים ומאידך, איגוד מקצועי שאמור לעמוד לימין העובדים.

 

 

 

[1] כותרת מאמר זה כפרפרזה על כותרת מאמרו של זאב ז'בוטינסקי: "כן, לשבור", (פורסם במקור בעיתון הפולני "היינט", 04/11/1932).

[2] ניר גנאינסקי, מעמדה החוקי של זכות השביתה, (נבו, 2014), עמוד 36.

[3] חוק שירות התעסוקה, התשי"ט – 1959.

[4] חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו-1996.

[5] ולדוגמה ראה פס"ד – עסק 1008/00 הורן את ליבוביץ בע"מ נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה, פד"ע לה 145, סעיף 6 לפסק דינו של הנשיא אדלר.

[6] פרוטוקול ישיבה 287 של הכנסת השביעית (22/03/1972, עמוד 1975), בקישור:  https://fs.knesset.gov.il/7/Plenum/7_ptm_252909.pdf

[7] בועז גרפינקל, "הפעלת הצבא לשבירת שביתות נהגי הקטרים והימאים בשנת 1951", (עיונים – כתב עת רב תחומי לחקר ישראל – כרך 34, תשפ"א – 2020), עמודים 159 – 160.

[8] שם, עמוד 161.

[9] במהלך מלחמת העצמאות הימאים (כמו קבוצות עובדים אחרות בשירות חיוני) קיבלו פטור משירות צבאי. עם פיטורי הימאים הוצאו להם צווי גיוס בנימוק שהואיל והם שובתים, הם אינם עובדים חיוניים ואין סיבה לפטור אותם משירות צבאי.

[10] בועז גרפינקל, שם, עמוד 151.

[11] יוסף אלמוגי, מזכיר מועצת פועלי חיפה בזמן השביתה, "הדגיש את הקשר בין ההתנגדות לשביתה למאבק הבין גושי ולמלחמת קוריאה שהתנהלה באותו הזמן וראה במאבק בין מפא"י למפלגות השמאל (מפ"ם ומק"י) השתקפות מקומית של המאבק בן המערב לקומוניזם". מצוטט אצל: בועז גרפינקל, שם, עמוד 152. עם עמדה זו שהציג אלמוגי עולים גם חילופי הדברים בין דוד בן גוריון שהודיע בכנסת ש"לא היתה ולא קיימת כל שביתה. נעשה ניסיון על ידי אויבי המדינה לחבל בצי המסחרי" לבין משה סנה (מפ"ם) שהשיב לבן גוריון: "אתה אויב המדינה מספר אחת".  ראה פרוטוקול ישיבה מספר 25 של הכנסת השניה (28/11/1951, בעמוד 497), בקישור: https://fs.knesset.gov.il/2/Plenum/2_ptm_250623.pdf. עמדה דומה מובאת בספרו של דני ואזנה, המסביר כי הימאים החזיקו בקשרים עם משטרים קומוניסטיים במסגרת מסעותיהם מעבר לים. (דני ואזנה, מאוגדים, (שחקים, 2017), עמוד 30.

[12] מחבר לא ידוע, "פניה אחרונה של שר התחבורה", ("הארץ", 22/08/1956), בקישור: https://www.nli.org.il/he/newspapers/haretz/1956/08/22/01/article/2/?e=01-08-1956-31-08-1956–he-20–1–img-txIN%7ctxTI-%d7%9e%d7%a9%d7%94+%d7%9b%d7%a8%d7%9e%d7%9c——-%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa——1

[13] מחבר לא ידוע, "הערכה חמה לנהגים", ("למרחב", 23/08/1956), בקישור: https://www.nli.org.il/he/newspapers/lmrv/1956/08/23/01/article/2/?srpos=15&e=01-08-1956-31-08-1956–he-20–1–img-txIN%7ctxTI-%d7%9e%d7%a9%d7%94+%d7%9b%d7%a8%d7%9e%d7%9c——-%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa——1

[14] מחבר לא ידוע, "הממשלה אישרה עמדת שר התחבורה", ("שערים", 27/08/1956), בקישור: https://www.nli.org.il/he/newspapers/shar/1956/08/27/01/article/40/?e=01-08-1956-31-08-1956–he-20–1–img-txIN%7ctxTI-%d7%9e%d7%a9%d7%94+%d7%9b%d7%a8%d7%9e%d7%9c——-%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa——1

[15] מחבר לא ידוע, "שר התחבורה הוסמך להפעיל חוקי החירום", ("חרות", 30/08/1956), בקישור: https://www.nli.org.il/he/newspapers/hbkr/1956/08/08/01/article/5/?srpos=20&e=01-08-1956-31-08-1956–he-20–1–img-txIN%7ctxTI-%d7%9e%d7%a9%d7%94+%d7%9b%d7%a8%d7%9e%d7%9c——-%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa——1

[16] מחבר לא ידוע, "כוכב מנען", ("העולם הזה", 29/08/1956), בקישור: https://thisworld.online/1956/985#p6

[17] מחבר לא ידוע, "כרמל: אם ישבות "דן" נדאג לתחבורה אלטרנטיבית", ("למרחב", 28/01/1966), בקישור: https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=is&oid=lmrv19660128-01.2.24&type=nlilogicalsectionpdf&e=——196-he-20–181–img-txIN%7ctxTI-%d7%9e%d7%a9%d7%94+%d7%9b%d7%a8%d7%9e%d7%9c-ARTICLE——%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa——1

[18] מתאריך 09/08/1956, בקישור: https://bengurionarchive.bgu.ac.il/node/14724

[19] בקישור: https://www.nli.org.il/he/newspapers/dav/1976/08/30/01/?&e=——-he-20–1–img-txIN%7ctxTI————–1

[20] יוסי אליאס: "הממשלה נגד ועדי הנמלים: היסטוריה של איומים ומלחמות" (וואלה, 24/05/2013). בקישור: https://news.walla.co.il/item/2644948

[21] בג"ץ 789/78 דוד אופק ואח' נ' שר הפנים ואח', פ"ד לג(3) 480, בעמודים 481 – 489.

[22] ברוך מאירי: "השוטרים: נתכנס מחרתיים בכיכר מלכי ישראל בת"א", ("מעריב", 03/08/1979), בקישור: https://www.nli.org.il/he/newspapers/mar/1979/08/03/01/?&e=——-he-20–1–img-txIN%7ctxTI————–1

[23] מחבר לא ידוע: "המאבק נכשל", אמר מנהיג השוטרים השובתים ופרץ בבכי", ("ידיעות אחרונות", 07/08/1979) בקישור: https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4413036,00.html

[24] מחבר לא ידוע: "תיתכן שביתת שוטרים" ("דבר", 03/08/1979), בקישור: https://www.nli.org.il/he/newspapers/dav/1979/08/03/01/article/31/?e=——-he-20–1–img-txIN%7ctxTI————–1

[25] פרוטוקול ישיבה מספר 253 של הכנסת התשיעית, (30/07/1979, עמוד 3871), בקישור: https://fs.knesset.gov.il/9/Plenum/9_ptm_253993.pdf.

[26] סעיף 93ב (א) לפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א – 1971.

[27] אמיר גילת: "ב-3:30 בלילה נכנסו המאבטחים לסולתם ושיסו בנו כלבים", ("מעריב", 07/09/1990). בקישור: https://www.nli.org.il/he/newspapers/mar/1990/09/07/01/article/55/?e=——-he-20–1–img-txIN%7ctxTI————–1

[28] אבשלום גינוסר וטל שחף: "המנכ"ל אורי שמחוני נטל על עצמו אחריות אישית לאירועי סולתם – והתפטר", ("מעריב", 24/09/1990). בקישור: https://www.nli.org.il/he/newspapers/mar/1990/09/24/01/?e=——-he-20–1–img-txIN%7ctxTI————–1

שעות נוספות לעובד שעתי