שביתה כללית
שביתה כללית

א. מבוא – שביתה במגזר הערבי

במהלך מבצע “שומר החומות”, שהתרחש במאי 2021, הודיעה ‘ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל’ על שביתה כללית. שביתה זו זכתה להיענות גבוהה מצד המגזר הערבי:  כל הרשויות המקומיות הערביות לא פעלו, מערכת החינוך הושבתה, רוב מוחלט של החנויות ביישובים הערביים בישראל, בגדה המערבית ובמזרח ירושלים נסגרו, עובדים הדירו רגליהם ממפעלים במגזר הציבורי והפרטי, ואליהם הצטרפו גם תושבי הכפרים הדרוזיים ברמת הגולן. עובדים, שבכל זאת החליטו להגיע לעבודה, גילו שהרחובות והכבישים נסגרו לתנועה באמצעות עגלות אשפה, צמיגים בוערים ומפגינים, שהפצירו בהם לסור על עקבותיהם. בעקבות השביתה הורגשו שיבושים בתחבורה הציבורית[1], בחברות הניקיון,[2] באספקת עופות ובשרים[3] ובמגזרים נוספים במשק.

צמיגים בוערים
צמיגים בוערים

הכרזת השביתה לא התקבלה בהבנה אצל כל המעסיקים, שחלקם אסרו מפורשות על העובדים לשבות – כמו הנהלת בית החולים רמב”ם בחיפה, וחלקם אף איימו על השובתים בפיטורים, כפי שעולה מהכותרות שפורסמו ברשת: “המהנדסת הערבייה הודיעה שלא תגיע בגלל השביתה. המנהל איחל לה הצלחה בהמשך”,[4] “עובדים ערבים התלוננו כי מעסיקיהם איימו לפטר אותם אם ישבתו היום”,[5] ועל פי חלק מהטענות “משרד החינוך ביקש ממנהלים (בבתי ספר) להכין רשימות של אנשי חינוך ערבים שלא הגיעו ללמד”.[6] ארגון ‘כוח לעובדים’ שנדרש להתבטאויות אלה מסר כי מדובר בפגיעה בזכות השביתה וציין כי אמירות מסוג זה “מלבות את האש, פוגמות במרקם החיים המשותף ובמקור פרנסתם של עובדים, החרדים להגיע לעבודתם מחשש לחייהם”.

ברשימה זו אבקש לעמוד על מהות השביתה, שהוכרזה על-ידי ועדת המעקב של הציבור הערבי, ולהבין האם פעולות המעסיקים השונים, שאסרו על השתתפות בשביתה או איימו בפיטורים על עובדים שייקחו בה חלק, יכולות ללמד על פגיעה בזכות השביתה?  למען הבהר, בחינת השביתה תיעשה רק במישור המשפטי של יחסי העבודה הרלוונטיים לשביתה ולא במישורים אחרים (חברתיים, צרכניים, פוליטיים וכו’). סדר הילוכנו יהיה כדלקמן: תחילה, נעמוד על המגבלות השונות, החלות על זכות השביתה. לאחר מכן, נבחין בין סוגי השביתות השונות המוכרות במשפט. בהמשך, ננתח את השביתה, שהוכרזה על-ידי ועדת המעקב ולבסוף, נסכם את האמור.

ב. המגבלות החלות על זכות השביתה

על זכות השביתה חלות מגבלות שונות. לעניינו, ראוי להתעכב על שתי הגבלות עיקריות.

ההגבלה הראשונה, באה לידי ביטוי בסעיף 3 לחוק יישוב סכסוכי עבודה[7], הקובע, שהצדדים לסכסוך עבודה יכולים להיות “המעסיק וארגון העובדים, המייצג את רוב העובדים, שהסכסוך נוגע להם”. בקביעה זו מסגר המחוקק בצורה ברורה את גבולות סכסוך העבודה, שעלול להתפתח בהמשך לשביתה. משמעות סעיף 3 הנ”ל היא מניעה מגורמים שאינם ארגון העובדים היציג את האפשרות לנהל את סכסוך העבודה כרצונם ולהפעיל את נשק השביתה.

ההגבלה השנייה קבועה אף היא בחוק יישוב סכסוכי עבודה – בסעיף 5א, המחייב את ארגון העובדים לתת הודעה מוקדמת בת חמישה עשר יום מראש על כל שביתה הן לממונה הראשי על יחסי העבודה והן למעסיק, לפני פרוץ השביתה.  בסעיף 5א לחוק מקופלות שלוש חובות-מגבלות מצטברות, החלות על כל המשק: הראשונה, על ארגון העובדים להעביר את ההודעה. השנייה, ההודעה צריכה להישלח הן למעסיק והן לממונה הראשי על יחסי העבודה. והשלישית, ההודעה צריכה להינתן לפחות חמישה עשר יום לפני תחילת השביתה. להודעה המוקדמת שתי מטרות עיקריות: (1) לאפשר לגורם חיצוני- ממלכתי, הממונה הראשי על יחסי העבודה, להתערב בסכסוך ולנסות לחסלו מבלי שארגון העובדים יזדקק לנשק השביתה (לכן נקרא סעיף חוק זה “הסעיף לצינון שביתות”)[8]; (2) לאפשר למעסיק להתכונן לקראת השביתה – מבחינת הזמנת חומרי גלם, קבלת הזמנות[9] או הקטנת הנזק שיושת על הציבור, ובלשון אהרון ברק, נשיא בית המשפט העליון: “על מועצת הפועלים ליתן הודעה מראש – בעל פה או בכתב – לעותרת על דבר קיומה של השביתה, ובכך לאפשר לעותרת להקטין את נזקיה, לכלכל את צעדיה, ולמנוע סבל מיותר מלקוחותיה”.[10]

בית המשפט תומך בריכוזיות ארגוני העובדים בכל הקשור להכרזה על שביתה ומגן עליה, רק אם הוכרזה על-ידי הארגון המוסמך.[11] לפיכך, שביתה, שהוכרזה שלא בידי הארגון המוסמך או שהוכרזה לא לפי ההליך הפרוצדורלי הקבוע בתקנון ארגון העובדים חורגת מהגבולות שהותוו לשביתה, ובלשונו של נשיא בית המשפט העליון, בדימוס, מאיר שמגר: “אין להעלות על הדעת, שכל פרט או אף יושב הראש של הוועד יחליטו מעת לעת, מה הביטוי שייתנו לסכסוך העבודה ואילו סנקציות יחליטו לנקוט. המסגרת הארגונית מחליטה, מה הביטוי שיינתן לסכסוך העבודה, היינו, אם השביתה תהיה מלאה או חלקית, ואם מוחלט על שביתה חלקית מחליטים מה יהיו ביטוייה”.[12]

ג. הבחנה בין סוגי שביתות

הבחנה בין סוגי השביתות הקיימות במשפט העבודה עשויה להיות פעמים רבות משמעותית, היות שסוג השביתה יכול לשאת עימו הכרה בשביתה ולהקנות לשובתים הגנות מכוח החוק והפסיקה, ולהפך: אי הכרה בסוג השביתה ישלול מהשביתה את ההכרה שלה והעובדים השובתים יסתכנו בסנקציות שונות ובמיוחד באפשרות שבית הדין יורה על הפסקת השביתה.

טיב הדרישות, המועלות במסגרת סכסוך עבודה, השתנה במרוצת השנים, וכך גם זהות האדם שממנו נתבעות הדרישות, בעקבות שתי התפתחויות: מעורבות היתר של המדינה בחיי הכלכלה ותהליך משפוט יחסי העבודה. התפתחויות אלה באות לידי ביטוי בכך, שהדרישות שמעלים העובדים אינן נוגעות לנושאים, שאפשר להסדיר במשא ומתן עם המעסיק, אלא נוגעות למדיניות של הפרטה או שבירת מונופול כלשהו ופתיחתו לתחרות, ובכך שחל פיצול בין מי שנגדו שובתים ובידיו ההחלטה אם להיעתר לדרישות המועלות במסגרת השביתה לבין המעסיק המוסיף להיות ניזוק מבלי שבכוחותיו להיעתר לדרישות העובדים.[13]

הבחנה בין שביתה כלכלית, שביתה פוליטית, שביתה מעין פוליטית ושביתת אהדה
הבחנה בין שביתה כלכלית, שביתה פוליטית, שביתה מעין פוליטית ושביתת אהדה

כתוצאה, השביתות הפכו מגוונות יותר. בספרות המשפטית ובפסיקה קיימת הבחנה בין שביתה כלכלית, שביתה פוליטית, שביתה מעין פוליטית ושביתת אהדה. המשותף לסוגי השביתות האלו הוא ההכרה והלגיטימיות, שמוענקות רק לחלק מהן וזהות האדם אליו השביתות מכוונות.

הגישה המסורתית, שבאה לידי ביטוי בחקיקה[14], ראתה בשביתה כאמצעי לבוא בדרישות כלכליות, במטרה לשפר את תנאי העבודה, יחסי העבודה, נהלי קבלת העובדים לעבודה ופיטוריהם, וכן זכויות וחובות, הנובעות מיחסי העבודה. שביתה זו נתפסה כשביתה הכלכלית והוכרה כלגיטימית. רות בן ישראל מסבירה שלשביתה הכלכלית שלושה מאפיינים.[15] ראשית, השביתה מכוונת כלפי מעסיק, המבקש לפגוע בזכויות עובדים, או מסרב לשפר את תנאי עבודתם. שנית, הדרישות המועלות במסגרת השביתה יכולות להתייחס רק לזכויות של עובדים ושלישית, ניתן לשבות רק בנושאים שאפשר לסכמם בהסכם קיבוצי.[16] במילים אחרות, כדי ששביתה תוכר כשביתה כלכלית ולגיטימית, עליה לענות על שלושת המאפיינים הנ”ל.  שביתה כלכלית תזכה את העובדים השובתים בכל ההגנות (למעט החריג בסעיף 37א לחוק יישוב סכסוכי עבודה, העוסק בשביתה בלתי מוגנת).[17]

שביתה כלכלית יכולה להיות מכוונת גם נגד הריבון, כאשר הריבון פועל כמעסיק במגזר הציבורי, או כאשר הריבון מנצל את כוחו השלטוני לשינוי הסדרים קיימים ביחסי העבודה בין עובדים למעסיקים ובמטרה למנוע הסדרים כאלה.[18]

לעומת השביתה הכלכלית, השביתה הפוליטית מכוונת נגד הריבון לא במעמדו כמעסיק, אלא כמי שמופקד על קביעת מדיניות כלכלית כוללת, שאינה מקובלת על ציבור העובדים. העובדים סבורים כי מדיניות ו/או תכנית הממשלה תצר את צעדיהם ותפגע ביכולתם להתמודד עם קביעת זכויותיהם כעובדים, ולכן מבקשים לפתוח בשביתה.[19]

בית המשפט העליון נדרש לשביתה הפוליטית בפרשת חטיב[20]. בפרשה זו החליטו מורים שהיו גם תושבי רמת הגולן לעזוב את עבודתם, מכיוון שביקשו למחות על חקיקת חוק רמת הגולן,[21] שבמסגרתו סופחה רמת הגולן למדינת ישראל. נשיא בית המשפט העליון דאז, מאיר שמגר, עמד בפסק דינו על הבעייתיות שבשביתה הפוליטית: “השביתה הפוליטית – הבאה לכפות על רשויות השלטון מעשה או מחדל שלא היו מוכנים לו אלמלא השביתה – מעוררת בעיות חוקתיות וחברתיות רבות: במשטר דמוקרטי יש בה כדי לפתוח פתח להשלטת רצונם של השובתים על המוסדות הדמוקרטיים הנבחרים ולכוון הליכים על-פי כוח הכפייה של גופים חוץ-שלטוניים ואף של קבוצות מיעוט בעלות יכולת כפייה הלכה למעשה”.[22] בית המשפט פסל את הלגיטימיות של שביתה כזאת, מכיוון שבהתנהגות זו מבקשים העובדים להתערב בהליכי חקיקה לגיטימיים ולכפות על המחוקק הנבחר באופן דמוקרטי את דעתם. מכאן, שלדעת בית המשפט, השביתה הפוליטית חותרת תחת יסודות הדמוקרטים. מסקנה זו חזרה על עצמה והתחדדה גם בפרשת בזק: “זו שביתה שנחשבת כלא לגיטימית, באשר מבקשת היא לערער את סמכותו של הריבון לקבוע מדיניות כלכלית בראייה רחבה של טובת כלל הציבור ולהכניעו לדרישות העובדים; זו שביתה המבקשת להתערב בהליכי חקיקה לגיטימיים של בית המחוקקים בגדר סמכותו לא על-ידי דרכי שכנוע, המקובלות בשיטתנו הדמוקרטית, אלא על-ידי התערבות כוחנית, אשר מבקשת לכפות על המחוקק את מה שאינו ראוי בעיניו. שביתה זו אינה לגיטימית, ויש הצדקה למנוע אותה”.[23]

אי ההכרה בשביתה הפוליטית במדינת ישראל עולה בקנה אחד עם רוח ארגון העבודה הבין – לאומי, אשר קבע באמצעות הוועדה לעניין חופש ההתארגנות, כי שביתה פוליטית טהורה אינה נכללת בחופש ההתארגנות.[24]

על המתח שבשביתה הפוליטית ועל הקושי להחליט האם שביתה מסוימת מכוונת נגד הריבון לא במעמדו כמעסיק, אלא כמי שמופקד של קביעת מדיניות כלכלית כוללת, ניתן ללמוד מחילופי הדברים שנאמרו בבג”ץ במאי 2003 בין שופט בית המשפט העליון, מישאל חשין, לפרקליטת ההסתדרות. השופט חשין שאל: “האם השביתה שלכם אינה שביתה פוליטית?” ונענה: “זו שביתה כלכלית נגד מעביד המבקש לפגוע בזכויות העובד”. חשין המשיך ושאל: “אתם שובתים בעצם נגד המלצות הממשלה לעגן את התכנית הכלכלית בחוק. זה מאד בעייתי. אתם אומרים לכנסת: אסור לכם לדון בעניין הזה. אתם מאיימים על הכנסת. אתם מצמידים אקדח לרקתה. האם אני לא צודק?”. פרקליטת ההסתדרות הגיבה: “הממשלה היא שמאיימת עם אקדח על רקת העובדים. המעסיק מחליף את כובעו והופך לריבון ומחוקק”. חשין שאל: “ואם החוק יתקבל?” והפרקליטה השיבה: “לעובדים יש זכות לשבות”. חשין הגיב: “את אומרת שההסתדרות עומדת מעל הכנסת”.[25] חילופי דברים אלה מלמדים אותנו שסיווג שביתה כ’כלכלית’ או כ’פוליטית’ עשוי להיות לא רק תלוי נסיבות של זמן ומקום, אלא גם כרוך בהפעלת שיקול דעת שעשוי להיות שונה משופט אחד לרעהו.

סוג השביתה השלישי הוא, השביתה המעין-פוליטית. שביתה זו הוכרה, לראשונה, בפרשת בזק[26], שנדונה בבג”ץ. במוקד פרשה זו עמדה החלטת הממשלה לפתוח לתחרות את השיחות הבין-לאומיות ועובדי בזק, שחששו כי החלטה זו תוביל לפיטורי רבים מהם, יצאו לשביתה. הגם שהנהלת בזק עצמה התנגדה להחלטת הממשלה, הרי שהיא נותרה חסרת אונים נוכח דרישות העובדים, משום שלא היה בכוחה לשנותה, ואילו לעובדים השביתה היוותה כלי המבקש להשפיע על תנאי עבודתם. בג”ץ קבע, כי שביתת עובדי בזק הינה שילוב של שביתה פוליטית ושביתה כלכלית, מכיוון שהשובתים ביקשו להביע התנגדותם הן על שינוי סדרי העבודה (ובכך היא עונה על מאפייני השביתה הכלכלית) והן על המדיניות הפוליטית של הריבון (ובכך היא עונה על מאפייני השביתה הפוליטית). במילים אחרות, שביתה מעין-פוליטית נמצאת בתווך בין השביתה הכלכלית לבין השביתה הפוליטית, אך למרות שהיא מכוונת כלפי הריבון מטרתה היא להשיג יעדים בתחום יחסי העבודה.

בסופו של יום, החליט בג”ץ להכיר בשביתה המעין-פוליטית כל עוד היא מופנית נגד המעסיק ואישר את קיומה, אך לזמן קצר בלבד[27], זאת בניגוד לשביתה הכלכלית שקיומה אינו מוגבל בזמן. שביתה כזו תוכר כלגיטימית אם על פי מבחן המטרה העיקרי שלה יובהר, כי העובדים שובתים בגין נושא שאינו קשור לתנאי עבודתם במובן הצר, אך הוא משפיע עליהם באופן ישיר.[28]

סכסוך עבודה "מעין פוליטי"
סכסוך עבודה “מעין פוליטי”

האם סכסוך עבודה יכול להתחיל כ”מעין פוליטי” ובהמשך להתפתח ל”כלכלי”, וככזה לזכות את העובדים בהפעלת נשק השביתה? התשובה לשאלה זו חיובית, כפי שנלמד מפרשת נמל אשדוד. כבר בשנת 2013 הכריזו עובדי נמל אשדוד על סכסוך עבודה בעקבות כוונת ממשלת ישראל לבצע רפורמה בנמלי הים. בית הדין לעבודה קבע, כי מדובר בשביתה “מעין-פוליטית” ובמשך כשבע שנים וחצי מנע מעובדי הנמל לשבות, באמצעות צו מניעה. בחלוף תקופה זו, לאחר מספר פניות להסרת צו המניעה ולאחר הליכי הידברות ממושכים, פנתה ההסתדרות לבית הדין הארצי לעבודה וביקשה כי יותר לה לשבות. בית הדין קבע כי אופיו של הסכסוך השתנה לסכסוך כלכלי טהור: “[…] מרכז הכובד של הסכסוך השתנה מעת לעת בהתאם להתקדמות בהידברות ולנושאים שעמדו על הפרק. בתחילה כוונה השביתה בעיקרה להיבטים המעין-פוליטיים של הסכסוך […] מצב דברים זה השתנה. הסכסוך בגלגולו העדכני נטוע עמוק בתוך ההיבט הכלכלי הטהור”[29] ומשכך התיר לעובדי הנמל לשבות. במילים אחרות, אופייה של השביתה, כפי שנלמד מפסק הדין, השתנה ולכן גם הלגיטימיות שלה השתנתה.

סוג השביתה הרביעי והאחרון הוא, שביתת אהדה.[30] כדי להבין במה דברים אמורים, נעשה שימוש בדוגמא הבאה: במפעל X קיים סכסוך עבודה בין העובדים לבין מעסיקם. לעזרת עובדים אלו, נחלצים עובדים במפעל Y ומפעילים את נשק השביתה שלהם מול מעסיקם – שאינו קשור לסכסוך העבודה ואינו יכול להיעתר לדרישות עובדי מפעל X.  במילים אחרות, העובדים שובתים כדי לקדם מטרות שאינן נוגעות לתנאי העבודה שלהם, אלא לתנאי העבודה של עובדים אחרים.

היקף התמיכה והבעת הסולידריות לא מוגבלים בהשתייכות לאותו ארגון עובדים שחבריו מעורבים בשביתה הראשונית, ואף לא בשטח גיאוגרפי. כך למשל, היחס בין השובתים האוהדים לעובדים האהודים, יכולים להיות: אהדה מפעלית – בין קבוצות עובדים באותו מפעל; אהדה בין מפעלית – בין עובדים במספר מפעלים;     אהדה מקומית – בין קבוצות עובדים או בין עובדי כמה מפעלים באותו אזור; אהדה ענפית – בין עובדי מפעלים שונים של מעבידים שונים באותו ענף; אהדה לאומית – בין עובדים במגזרים שונים באותה מדינה, אף כשמדובר בארגוני עובדים שונים; אהדה בינלאומית – בין עובדים וארגוני עובדים במקומות שונים ברחבי העולם.[31]

בשביתה זו, כמו בשביתה הפוליטית, המעסיק מצוי במצב של חוסר אונים, משום שהוא אינו יכול להיעתר לדרישות העובדים, והוא וקהל לקוחותיו אינם קשורים לסכסוך העבודה. מכאן, ברור מדוע במדינות שונות חל איסור לנקוט בשביתת אהדה, או שהוטלו עליה הגבלות בשל הקשיים שהיא מעוררת.[32]

למרות הגישה הרווחת בעולם, אשר מבקשת לאסור או להגביל את שביתת האהדה, מקובל לראות בישראל שביתת אהדה כפעולה לגיטימית, וזאת על-פי פסיקת בג”ץ בפרשת שביט[33],  שחזרה על עצמה גם בפרשת אלקו:[34] “הגדרה סטטוטורית כללית של שביתה אין אצלנו, ולענייננו יכולה לשמש ההגדרה התמציתית שניתנה בעניין שביט הנ”ל לאמור: “שובת הוא אדם, אשר בלי שניתק את קשר העבודה שלו עם מעבידו, מפסיק בצוותא חדא עם עובדים אחרים את עבודתו, כדי להשיג את דרישותיו ממעבידו, או כדי לעזור לעובדים אחרים להשיג את דרישותיהם ממעבידם”. הפסקת עבודה מהסוג האחרון, כשעובדים נחלצים לעזרת עובדים אחרים, היא מה שקרוי בפי הבריות “שביתת אהדה”.

ד. ניתוח השביתה שהוכרזה על-ידי ועדת המעקב

בהקשר הדברים שלנו, ועדת המעקב אינה מהווה ‘ארגון עובדים’, אלא נחשבת ל”גוף מנהיגותי מוביל של האוכלוסייה הערבית” ומורכבת, בין היתר, מח”כ ערבים מכהנים, ראשי רשויות ערביות, ראשי תנועות פוליטיות וועד הסטודנטים הערבים.[35] מכאן, שוועדה זו לא יכולה מלכתחילה להיות צד לסכסוך עבודה. היא לא נתנה בפועל ולא יכלה לתת הודעה מוקדמת לפני השביתה עליה היא הכריזה. הנה, אם כן, כי המגבלות החלות על זכות השביתה לא התמלאו במקרה זה.

נבחן את סוג השביתה שהוכרזה. עילת השביתה המוצהרת היתה דרישה ממקבלי ההחלטות בממשלה לפעול להשבת הביטחון האישי בקרב האזרחים הערביים בעקבות האירועים במסגד אל-אקצא, הוצאת המשפחות הפלסטיניות משכונת שייח ג’ראח בירושלים, הלחימה מול עזה, ואובדן הביטחון האישי במרחב הציבורי ובערים המעורבות בשל המהומות. “מדובר במחאה אזרחית עם כתובת פוליטית ברורה. ועדת המעקב דורשת להסיג את הכנופיות הפשיסטיות מהערים, ולהגיש נגדם כתבי אישום. לשחרר את מאות העצורים הערבים ולחקור את האלימות המשטרתית נגד אזרחים ערבים”.[36]

מכאן, שהשביתה לא כוונה כלפי מעסיק, הפוגע בזכויות עובדים, הדרישות שהועלו בשביתה לא התייחסו לזכויות עובדים ואת נושאי השביתה המוצהרים אי אפשר היה לסכם בהסכם קיבוצי. לכן, שביתה זו לא היתה בשום שלב שביתה כלכלית, אלא לכל היותר, שביתה פוליטית. עילת השביתה המוצהרת, שחלחלה לשובתים בשטח תומכת במסקנה זו: “שביתה זו אמירה פוליטית… אנחנו שובתים להראות שאנחנו פה, שאנחנו כוח פוליטי ושאנחנו כוח כלכלי. אנחנו רוצים את המעמד שלנו על פי כוחנו”; “ככה אנחנו לוחצים על הממשלה ועל הכלכלה של הממשלה ומביעים כך תמיכה באחינו בשטחים, בגדה ובעזה. המטרה הראשונה היא ללחוץ על הכלכלה הישראלית, שירגישו טוב-טוב מה הכוח של החברה הערבית בה”; “אני שובתת היום כדי להביע כעס ומחאה עם כל מה שקורה לנו כתושבים ערבים בתוך המדינה. איך שהמשטרה מתנהגת אלינו וגם המתנחלים בעזרת המשטרה, הם פוגעים בנו ואנחנו מוחים נגד הדבר הזה”.[37]

ה. לסיכום – שביתה במגזר הערבי

הגבלות החלות על זכות השביתה
הגבלות החלות על זכות השביתה

במאמר זה בחנתי את טיב השביתה, שהוכרזה על-ידי ועדת המעקב. סקרתי את ההגבלות, החלות על זכות השביתה ואת סוגי השביתות השונות, שנדונו בספרות ובפסיקה, לרבות ההכרה, שכל שביתה זוכה לה.

מסקנת הדברים ברורה: השביתה, שהוכרזה על-ידי ועדת המעקב, אינה עומדת בהגבלות החלות על זכות השביתה. היא אינה “שביתה כלכלית”, משום שהיא לא כוונה כלפי המעסיק הישיר והדרישות שהועלו במסגרתה לא התייחסו לתנאי עבודה או יחסי עבודה. היא עשויה להיות, לכל היותר, “שביתה פוליטית” משום שהיא  כוונה נגד הריבון, וככזו היא אינה מוכרת בישראל.

השביתה הפוליטית והמעין-פוליטית מעוררת קשיים ניכרים. מעמדן אינו יציב ומושרש כמו זו של השביתה הכלכלית ולפיכך, גם מעמדן אינו ברור וחד משמעי. ניר גנאינסקי מסביר כי יש מספר נימוקים התומכים בהכרה בשביתות פוליטיות / מעין-פוליטיות וכי  ברוב המקרים קשה לעשות הבחנה ביניהן. [38] למסקנה זו שותפה גם מיכל שקד, הגורסת כי אין הבחנה ריאלית בין “כלכלי” ל”פוליטי”, והבחנה כזו היא חסרת נפקות וחסרת יישום בחיים עצמם ועל כן היא מביאה לתוצאות אבסורדיות.[39]

נשאלת השאלה, האם לא בשלה העת להכיר בשביתה הפוליטית? בקרב החוקרים השונים עלו טענות לכאן ולכאן. מחד גיסא, קיימות עמדה השוללת את ההכרה בשביתה הפוליטית, כפי שביטאה פרנסס רדאי. לטעמה, חירות השביתה היא חירות הנלווית לחירות המשא ומתן הקיבוצי והיא אפשרית רק במקרים שבהם המעסיק חייב ויכול להגיע עם העובדים להסכם קיבוצי. מכאן הסיקה רדאי ששביתות פוליטיות אינן יכולות להיות מוכרות.[40] ברור גם שהמעסיקים לא ירצו לשלם את מחיר השביתה הפוליטית. מאידך גיסא, קיימת טענה, כמו זו של מיכל שקד, כי יש מקום בכלל לבטל את סיווגי השביתות, היות והסיווג נולד במערכת המשפט (ולא אצל המחוקק) וזאת במטרה לצמצם את זכות השביתה. שקד טוענת כי סיווג השביתות מאפשר לבית המשפט לקבוע שחלק מהשביתות אינן לגיטימיות ובכך הוא מצמצם את השימוש בנשק השביתה.[41] לעומתן, מציגה רות בן ישראל עמדת אמצע. לשיטתה, לא רק שרצוי לבחון מחדש את מעמדה המשפטי של זכות השביתה בישראל אלא גם לבחון שינוי של גבולות מוסד השביתה,[42] ואף “להרחיב את מטריית השביתה הממוסדת במשפט העבודה, ולכלול במסגרת זו גם התנהגויות אשר יש להן היבט פוליטי מסוים”.[43]

לי נראה כי יש מקום להבין את החשש של הריבון והמעסיקים מפני ההכרה בשביתה הפוליטית. התנגדות זו יכולה להיות מוסברת מפני החשש מ”מדרון חלקלק”: החלטה על מבצע צבאי, הטלת מס או חתימה על הסכם מדיני לא תתקבל בעין יפה אצל ציבור העובדים, שיצא לשביתה כדי לשנותה.[44] שביתה כזו יכולה גם לערער את יציבות המשטר הפוליטי, כפי שאירע בשנת 1981 בפולין בהנהגתו של לך ואלנסה. ואולם, אי הכרה בשביתה הפוליטית תגרום לציבור לחוש שקולו אינו נשמע במסדרונות השלטון, לביקורת שלו – להתייתר ולזעם שלו להצטבר ולהתפרץ בצורה בלתי מבוקרת. מכאן, שהכרה בשביתה הפוליטית יכולה להוות פורקן לזעם ותסכול מוסדרים, לנסות ולהבטיח שאלה לא יגלשו למחוזות אלימים ובכך גם להשפיע על מקבלי ההחלטות. יתרונות אלו עשויים להיות מועצמים במיוחד בחברה המתמודדת עם פערים ושסעים חברתיים, כלכליים ופוליטיים.

 

[1] “החל משעות הבוקר: עובדים במגזר הערבי שובתים”, (“ישראל היום”, 18/05/2021), בקישור:
https://www.israelhayom.co.il/news/local/article/1101003/

[2] “השביתה בחברה הערבית בישראל, בגדה ובמזרח ירושלים זוכה להיענות גבוהה”, מאת ניר חסון ג’קי חורי הגר שיזף ינאל ג’בארין דיאא חאג’ יחיא פאדי אמון (“הארץ”, 18/05/2021), בקישור: https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.9818277

[3] “בשל השביתה במגזר הערבי – צפי למחסור בעופות”, מאת עדי דברת-מזריץ,(” The Marker” 18/05/2021) בקישור: https://www.themarker.com/consumer/.premium-1.9817654

[4] “המהנדסת הערבייה הודיעה שלא תגיע בגלל השביתה. המנהל איחל לה הצלחה בהמשך”, מאת נתנאל גאמס, עדי דברת-מזריץ, (“The Marker”, 18/05/2021), בקישור: https://www.themarker.com/career/.premium-1.9818504

[5] “עובדים ערבים התלוננו כי מעסיקיהם איימו לפטר אותם אם ישבתו היום”, מאת נדין אבו לבן ינאל ג’בארין חנין מג’אדלי, (“הארץ”, 18/05/2021), בקישור: https://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.9819995

[6] שם.

[7] חוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי”ז – 1957.

[8] דב”ע נג/ 13 – 4 חברת תרכובות ברום בע”מ – ההסתדרות הכללית, מועצת פועלי באר שבע, פד”ע כו 179, בעמודים 187 – 191, סעיף 15 לפסק דינו של השופט י’ אליאסוף.

[9] מנחם גולדברג, זכות השביתה במדינת ישראל, עיוני משפט ג (תשל”ג-תשל”ד) עמוד 611, וגם – אלישבע ברק, “עקרון תום הלב במשפט העבודה”, ספר ברנזון – בני סברה, תש”ס, עמוד 546.

[10] בג”ץ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים בבאר שבע בע”מ ואח’ נ’ בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח’, פ”ד לה (1) 828, 837.

[11] סטיב אדלר, חופש השביתה בראי הפסיקה, ספר ברנזון – בני סברה, תש”ס, עמוד 480.

[12] עש”מ 1/86 יחזקאל קוקה נ’ יו”ר רשות השידור, מ(2) 406, סעיף 6 לפס”ד.

[13] רות בן ישראל, דיני עבודה – כרך ד, (האוניברסיטה הפתוחה, 2002) עמודים 1444 – 1445.

[14] סעיף 2 לחוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי”ז-1957 מגדיר סכסוך עבודה: ” לענין חוק זה סכסוך עבודה  הוא סכסוך באחד הנושאים המנויים להלן שנתגלע בין מעסיק לעובדיו או לחלק מהם, או בין מעסיק לארגון עובדים או בין ארגון מעבידים לארגון עובדים, להוציא סכסוך היחיד; ואלה הנושאים: (1)  כריתתו, חידושו, שינויו או ביטולו של הסכם קיבוצי; (2)  קביעת תנאי עבודה; (3)  קבלת אדם לעבודה או אי-קבלתו או סיום עבודתו; (4)  קביעת זכויות וחובות הנובעות מיחסי עבודה”.

[15] רות בן ישראל, השביתה בראי המשפט הציבורי: השביתה, השביתה הפוליטית וזכויות האדם ( ספר ברנזון כרך שלישי, גולל, תשס”ז) עמוד 114.

[16] סעיף 1 לחוק הסכמים קיבוציים, תשי”ז – 1957 מגדיר הסכם קיבוצי: “הסכם קיבוצי הוא הסכם בין מעסיק או ארגון מעבידים לבין ארגון עובדים שנעשה והוגש לרישום לפי חוק זה, בעניני קבלת אדם לעבודה או סיום עבודתו, תנאי עבודה, יחסי עבודה, זכויות וחובות של הארגונים בעלי ההסכם, או בחלק מענינים אלה”.

[17] גיא מונדלק, שביתה מעין פוליטית, הוראה מעין פוליטית: הרהורים על הבחנות משפטיות והוראתן, (עיוני משפט כה (2), נובמבר 2001), עמודים 346 – 247.

[18] רות בן ישראל, דיני עבודה – כרך ד, (האוניברסיטה הפתוחה, 2002), עמודים 1461 – 1462.

[19] שם, עמוד 1462.

[20] בגץ 525/84 נביל חטיב נ’ בית הדין הארצי לעבודה, פ”ד מ(1) 673.

[21] חוק רמת הגולן, התשמ”ב – 1981.

[22] סעיף 14 לפסק דינו של נשיא בית המשפט העליון, דאז, מאיר שמגר.

[23] בג”ץ 1074/93 היועץ המשפטי לממשלה, בזק  – החברה הישראלית לתקשורת בע”מ נ’ בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח’, פ”ד מט (2) 485 בעמודים 490 – 505, סעיף 32 לפסק דינו של השופט דב לוין.

[24] Compilation of Decisions of the Committee on Freedom of Association. 2018 para. 760-761 340th Report Case no. 2413 para. 901: 344th Report Case no. 2509 para 1245. מצוטט אצל: לילך ליטור, השביתה משפט, היסטוריה ופוליטיקה (האוניברסיטה הפתוחה, 2019), עמוד 161 ה”ש 45.

[25] שלומי לויה, “שביתות חוקים ומה שביניהם”, (עסקים וכלכלה, 2004 , 158), עמודים  21 – 22.

[26] בג”ץ 1074/93 היועץ המשפטי לממשלה, בזק  – החברה הישראלית לתקשורת בע”מ נ’ בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח’, פ”ד מט (2) 485 בעמודים 490 – 505.

[27] במאמרו שביתה מעין פוליטית, הוראה מעין פוליטית: הרהורים על הבחנות משפטיות והוראתן, (עיוני משפט כה (2), נובמבר 2001), עמודים 346 – 247, מסביר גיא מונדלק כי “זמן קצר” נע בין שעה ליום עבודה – ר’ ה”ש 12 בעמוד 351. במרוצת השנים חל שינוי בגישת בית הדין וזו אושרה לפרקי זמן ארוכים יותר – כאמור בספרו של ניר גנאינסקי, מעמדה החוקתי של זכות השביתה, (2014), עמוד 203, ה”ש 306.

[28] רות בן ישראל, דיני עבודה – כרך ד, (האוניברסיטה הפתוחה, 2002), עמוד 1462.

[29] סק”כ 40815-07-13 לשכת המסחר תל אביב והמרכז, איגוד לשכות המסחר נ’ הסתדרות העובדים הכללית החדשה ואח’ (ניתן ביום 27/12/2020), סעיפים 13 – 14 לפסק דינו של סגן הנשיאה, השופט אילן איטח.

[30] שביתת אהדה מכונה בפסיקה ובספרות גם כ’שביתת הזדהות’, ‘שביתת סולידריות’, ‘שביתה משנית’, ‘שביתת תמיכה’ ו- ‘שביתת סימפטיה’.

[31] חיים ברנזון ואסף ברנזון, שביתת אהדה – מעמדה ומידתיותה, (ספר ברנזון-בני סברה, תש”ס), עמודים  766 – 767

[32] לילך ליטור, השביתה משפט, היסטוריה ופוליטיקה (האוניברסיטה הפתוחה, 2019), עמוד 171.

[33] ע”א 573/68, שביט נ’ חנן ואח’, פ”ד כג (1) 516, 520.

[34] בג”ץ 566/76 “אלקו” חרושת אלקטרו-מכנית בע”מ נ’ ביה”ד הארצי לעבודה, פ”ד לא (2) 197, 207.

[35] בנימין נויברגר ראובן אהרוני מוסטפא כבהא, “החברה הערבית בישראל – כרך ג”, (האוניברסיטה הפתוחה, 2010), עמוד 247.

[36] “החל משעות הבוקר: עובדים במגזר הערבי שובתים”, (“ישראל היום”, 18/05/2021), בקישור:
https://www.israelhayom.co.il/news/local/article/1101003/

[37] “חילוקי דעות בחברה הערבית לגבי שביתת המחאה: מציאות מורכבת במיוחד”, מאת: יואב איתיאל מירב כהן וספיר לוי, (“וואלה”, 18/05/2021), בקישור: https://news.walla.co.il/item/3436105

[38] ניר גנאינסקי, מעמדה החוקתי של זכות השביתה, (2014), עמוד 202, עמוד 206.

[39] מיכל שקד, תיאוריה של איסור השביתה הפוליטית, (שנתון משפט העבודה ז, 1999) עמוד 195.

[40] פרנסס רדאי, שביתות פוליטיות ושינוי יודי במבנה הכלכלי של מקום העבודה, המשפט  (1994) 159.

[41] מיכל שקד, תיאוריה של איסור השביתה הפוליטית, (שנתון משפט העבודה ז, 1999) עמודים 200- 219..

[42] רות בן-ישראל, “מעמדה והשלכותיה של השביתה הפראית (“הפרקליט” לז, תשמ”ז), עמוד 158.

[43] רות בן-ישראל, השביתה הפוליטית (הערות לגבי בג”צ 525/84 נביל חטיב ואח’ נ’ ביה”ד הארצי לעבודה ואח’ ודב”ע מד/ 29 – 3 מדינת ישראל – נביל חטיב ואח’), עיוני משפט יא, התשמ”ו, עמוד 622.

[44] הדיעה בוטאה במקור במאמרה של – מיכל שקד, תיאוריה של איסור השביתה הפוליטית, (שנתון משפט העבודה ז, 1999), עמודים 209 – 212.

עו"ד אביעד מנשה

מביא עימו ידע אקדמי וניסיון פרקטי בעולם העבודה:
מרצה לדיני עבודה ומשפט העבודה באוניברסיטה הפתוחה, מייצג עובדים ומעסיקים בבתי הדין לעבודה, חוקר את תחום משפט העבודה ופרסם מאמרים בתחום התמחותו.
כיהן כיו"ר ועד עובדים, וכחבר הנהגת ארגון עובדים "כוח לעובדים"

השארת תגובה