בימים אלה נדונה בוועדת חוק חוקה ומשפט הצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ו-2016, זוהי הצעת חוק של הממשלה.
הצעת חוק זו מציעה רפורמה מקיפה בתחום חדלות הפירעון במטרה לספק לכלכלה הישראלית חקיקה מודרנית בתחום זה. מנגנוני חדלות הפירעון ופשיטת הרגל המיושנים והמסורבלים הקיימים כיום, מבוססים ברובם על פקודות מנדטוריות ארכאיות.[1] כך, החקיקה הנוהגת כיום אינה מתאימה מטבעה להתמודד עם בעיות המתעוררות בשוק הכלכלי הנוכחי ואינה משיגה את המטרה לשמה היא  מיועדת.
ההצעה שמה דגש על שיקום החייב, מצמצמת את הבירוקרטיה וכך מייעלת את המערכות. מטרתה לסייע בבניית חברה טובה יותר ערכית וכלכלית על מנת להימנע מאפקט דומינו הרסני למערכת ולפרטים שבתוכה.

שלושה עקרונות עיקריים הנחו את ההצעה:
– העדפת השיקום הכלכלי של החייב, להבדיל מפירוק או פשיטת רגל.
– הגדלת פירעון החוב לנושים, וחלוקת קופת הנשייה בצורה שוויונית יותר בין הנושים החזקים לנושים החלשים.
– הגברת היציבות והוודאות של הדין – קיצור הליכים, הפחתת הבירוקרטיה, והגדלת הוודאות של המתדיינים. מאחר והחקיקה בסוגית זו מיושנת מאד, ולוקה בחסרים רבים, חסרים אלו התמלאו בהסדרים פרי הפסיקה, שניסתה ליצור פתרונות מקוריים ופרקטיים לבעיות אד הוק שהתעוררו. מצב זה יצר אי וודאות בקרב המתדיינים שנאלצו להסתמך במידה רבה על תורה שבעל פה ועל פרקטיקות מקובלות שהתפתחו בתחום וקשה להם לצפות מהם ההסדרים המדויקים החלים עליהם וכיצד יסתיימו ההליכים בעניינם. ביסוס תחום משפטי שלם על תורה שבעל פה  פוגע ביכולתם של המתדיינים לדעת את כללי המשחק ולתכנן את צעדיהם בהתאם.

חלק ד' של ההצעה מתייחס לאחד החידושים החשובים והעיקריים בהצעה – הנשייה. בסוגיה זו מוצע  שינוי משמעותי גם בהתייחס לזכויות העובדים, כנושים של התאגיד, במסגרת חדלות פירעון שלו.
סדרי הנשייה על פי הדין הנוכחי אינם מאפשרים פעמים רבות לנושים קטנים לקבל נתח הוגן מן העוגה. המטרה העיקרית של ההצעה היא להעביר חלק מהנשייה מהמדינה והנושים החזקים- הנושים המובטחים שהם הבנקים ברוב המקרים – לנושים הכלליים, שמקבלים לרוב חלק קטן מנכסי קופת הנשייה.
השינוי העיקרי בהצעה הנוגע לעובדים מתייחס לשני נושאים: חובות בדין קדימה, גמלת הביטוח הלאומי.

דין קדימה- הדין הנוהג
כיום מעניקה פקודת החברות עדיפות עליונה לשכר עבודה לענין תשלום החובות של תאגיד בפירוק, לנושים בדין קדימה.
בסעיף 354 (א) לפקודת החברות מצויה רשימה של חובות בני קדימה. בראש רשימה זו מופיע שכר עבודה כמשמעו בחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958. את החובות בני הקדימה על המפרק לשלם מיד, ככל שיש בנכסים שבידיו כדי פירעונם ובלבד שיעכב את הסכומים הדרושים למימון הוצאות הפירוק. (סעיף 354 (ד) לפודת' החברות, תקנה 66 לתקנות החברות (פירוק), תשמ"ז – 1987).

באמצעות מיקומו של שכר העבודה כראשון בין החובות בני קדימה, בקש המחוקק  להגן על עובדים במקרה שמעבידם אינו יכול לשלם את חובותיו לעובדיו בעקבות פירוק או פשיטת רגל.  דין הקדימה המוענק לשכר עבודה כפוף לסכום מרבי מסוים, המשתנה מדי פעם בפעם והקרוב לשכר החודשי הממוצע במשק. לעניין הסכום המרבי יש להביא בחשבון שכר ברוטו לפני ניכויים.  כיום עומד סכום דין הקדימה בעבור שכר עבודה, לא כולל פיצויי פיטורים, על סך של 24,538 ₪.

פקודת החברות מעניקה את דין הקדימה לשכר עבודה כמשמעותו בחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, אולם  בחוק זה אין הגדרה של המונח "שכר עבודה". כל שנאמר בסעיף 1 הוא: " שכר עבודה- לרבות תשלומים בעד חגים, פריון עבודה ושעות נוספות ותשלומים אחרים המגיעים לעובד עקב עבודתו ובמשך עבודתו". יצוין כי יש חוקים נוספים בהם נקבע מה הם התשלומים המגיעים לעובד שייחשבו לשכר עבודה:
1. חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 קובע בסעיף 17, כי דמי חופשה, פדיון חופשה ותמורת חופשה, דינם לכל דבר כדין שכר עבודה.
2. חוק דמי מחלה, תשל"ו-1976 קובע בסעיף 7, כי דין דמי מחלה המשתלמים מאת מעסיק כדין שכר עבודה לכל דבר.
3. חוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 קובע בסעיף 27, כי רואים פיצויי פיטורים כשכר עבודה לעניין גביית חובות בדין קדימה. ברם, סכום הפיצויים וסכום שכר העבודה ביחד נהנים מדין קדימה רק אם אינם עולים על 150% מהתקרה לשכר עבודה. לפיכך, הסכום  הכולל לדין קדימה עבור שכר עבודה ופיצויי פיטורים עומד על סך של 36,807 ₪.

שני בעדיפות לתשלום בדין קדימה הוא סכום שניכתה החברה משכר עבודה על פי פקודת מס הכנסה ולא העבירה לתעודתו.

בעדיפות שלישית מצויים חובות משלושה סוגים השווים זה לזה במעלה וישולמו במלואם, ואם אין בנכסים כדי תשלום מלא של כולם יופחתו התשלומים בשיעור שווה:
– "תשלומי חובה", לענין זה — מסים עירוניים, מסים של מועצות מקומיות, שהגיעו מאת החברה בתאריך הקובע והיא נתחייבה בהם, או שזמן פרעונם הגיע תוך שנים עשר החדשים שקדמו לאותו תאריך;
– מסים המשתלמים לאוצר המדינה שנשומו והוטלו על החברה עד 31 בדצמבר אחרון שלפני התאריך הקובע וסך כולם אינו עולה על השומה של שנה אחת, ומסים אחרים המשתלמים לאוצר המדינה שהחברה נתחייבה בהם, או שזמן פרעונם הגיע, במשך שנים עשר החדשים שקדמו לאותו תאריך;
– דמי שכירות של שנה אחת, לכל היותר, שלפני התאריך הקובע, המגיעים למשכיר בעד בתים וקרקעות ששכרה החברה;

ההסדר המוצע
החידוש העיקרי טמון בביטול הרוב המכריע של החובות בדין קדימה. מוצע לבטל את העדיפות הראשונה הניתנת לשכר עבודה בדין קדימה וכן את העדיפות השלישית בנוגע לחובות מס למדינה, ולשכר דירה. מוצע להשאיר בדין קדימה רק חובות שמקורם בניכויים למס הכנסה ולביטוח לאומי. זאת משום שכספים אלה אינם שייכים לחייב המנכה (למעסיק שמנכה אותם מהעובד) והוא משמש רק צינור להעברתם לרשויות. באופן דומה מוצע להתיר בדין קדימה גם את חובות המע"מ שכן כספי המע"מ מוחזקים בידי המוכר במעין נאמנות בעבור רשויות המס.

עוד מוצע להתיר בדין קדימה חובות מס שהגיע מועד פירעונם ורשות המסים פרסה לחייב את תשלומם. זאת בשל החשש שרשות המסים תימנע מלפרוס חובות מס לאחר ביטול די קדימה ובכך תקשה על חייבים לצלוח משברים כלכליים.[2]

השפעת ההסדר המוצע בנגע לדין קדימה על העובדים
השינוי בהסדרי הנשייה משפיע על העובדים בצורה משמעותית ביותר. זכותם של העובדים לקבל שכר עבודה (הכולל כאמור גם פיצויי פיטורים, פדיון חופשה ודמי מחלה וכד') בדין קדימה תתבטל!!!
על פי דברי ההסבר להצעה הסיבה לכך היא שרשת הביטחון העיקרית לעובד היא גמלת הביטוח הלאומי שהתקרה שלה גבוהה בהרבה מדין הקדימה[3]. יתירה מכך, מי שנהנה במרבית המקרים מדין הקדימה הוא הביטוח הלאומי ולא העובד, זאת מאחר ולאחר תשלום הגמלה המוסד לביטוח לאומי נכנס בנעלי העובד ונהיה לנושה בדין קדימה של החייב. כך למעשה דין הקדימה מקנה יתרון בעיקר למוסד לביטוח לאומי ולא לעובדים. השינוי המוצע, כך לפי דברי ההסבר, לא יפגע ברשת הבטחון המרכזית של העובדים שהיא גמלת הביטוח הלאומי, אלא בעיקר בעדיפות המוקנית כיום לביטוח הלאומי. הבעיה היא לגבי עובדים שחובם גבוה מסכום הגמלה, אלו לא יוכלו לקבל סכום נוסף בדין קדימה. אולם, לפי דברי ההסבר,  מדובר במיעוט מקרים.

ההצעה לא לוקחת בחשבון את חשיבות הזמן והזמינות לעובדים, בנוגע לקבלת סכום הדיבידנד או לפחות חלקו מהחברה המעסיקה. בל נשכח כי רוב העובדים הם נושים המשתייכים לקבוצה החלשה יותר מבחינת מעמדם וחוסנם הכלכלי.  הם  זקוקים לשכר העבודה לפרנסתם וכל סכום שמשולם להם על חשבון החוב-ולו הנמוך ביותר-מיטיב את מצבם באופן משמעותי.  בעוד שכיום  העובדים יכולים לקבל את הסכום המגיע להם בדין קדימה ממימוש נכסים בשעבוד צף תוך פרק זמן קצר לאחר המימוש, הרי שהליך הגשת תביעת החוב למוסד לביטוח לאומי-הכרוך בהכנת תביעת החוב, אישורה על ידי המפרק, העברתה על ידו למוסד לביטוח לאומי והמתנה בתור עד לבדיקתה ולאישורה על ידי המוסד לביטוח לאומי – עלול לקחת כשנה.

בנוסף, על פי  ההצעה  הסכום הכולל שהעובדים יהיו זכאים לו, קטן יותר מהסכום שהם זכאים לו כיום והוא יפגע כמובן בעובדים הוותיקים שחובה של החברה כלפיהם גבוה יותר. כיום העובדים יכולים לקבל סך של קרוב ל- 150,000 ₪ מחוב החברה אליהם ואילו על פי ההצעה יוכלו העובדים לקבל רק את גמלת הביטוח הלאומי (ראו בהמשך).

במילים אחרות, הצעת החוק משפרת את מצבם של הנושים העצמאיים החלשים – ספקי החברה בפירוק- לא רק על חשבון הנושים המובטחים הנחשבים לנושים חזקים אלא גם על חשבון העובדים של החברה חדלת הפירעון.

כפי שיפורט להלן, המצב שונה לגבי גמלת הביטוח הלאומי.

גמלת הביטוח הלאומי- הדין הנוהג
פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995 דן בביטוח זכויות עובדים בפשיטת רגל ובפירוק תאגיד. על פי סעיף 182 לחוק הביטוח הלאומי זכאי לגמלת ביטוח לאומי עובד, שלגבי מעבידו נתן בית המשפט צו פשיטת רגל או פירוק בכל עילת פירוק שהיא – לאו דווקא חדלות פירעון. הגמלה היא לתשלום שכר עבודה ופיצויי פיטורים המגיעים לעובד בתקופה שלפני מתן צו הפירוק, עד לתקרה הקבועה בחוק. על העובד להגיש תביעת חוב לאישורו של המפרק. המפרק מעביר את התביעה כשהיא מאושרת למוסד לביטוח לאומי. רק אם אישר המפרק את הסכום הנתבע ישולם הסכום, בכפוף לתקרה, על ידי המוסד לביטוח לאומי.

אחד החסרונות העיקריים של שיטה זו נעוץ בעובדה שאין כל הוראת חוק המחייבת את המפרק לבדוק את הוכחת החוב תוך פרק זמן מסוים מיום שקיבל אותה לידיו. בפועל, לא אחת המפרק מעכב תחת ידו את הטיפול בתביעת החוב, והמוסד לביטוח לאומי אינו מוסמך לשלם לעובד סכום כלשהו על חשבון הגמלה שטרם אושרה. לכן העובדים נתונים לא אחת לחסדם של המפרק שיבדוק את תביעת החוב תוך פרק זמן סביר.

בנוסף, המוסד לביטוח לאומי אינו משלם את הסכום בלא אימותו. המוסד מברר מה הם ההסכמים הקיבוציים החלים על הצדדים, הוא מנכה סכומים ששולמו לעובדים על ידי קופות גמל והוא בודק אם לא הועלה שכר העבודה של חלק מהעובדים, בעיקר המנהלים ובעלי הענין,  בסמוך לפירוק .

החוק לא קובע את זכותם של העובדים לקבלת גמלה מהביטוח הלאומי במקרה של הבראת חברה או שיקומה. בית המשפט העליון שדן בשאלה האם יש לפרש את סעיף 182 לחוק הביטוח הלאומי כך שיחול גם על הליכי הבראה של חברה קבע כי אין מקום לפרשנות משפטית של הסעיף בנושא כה חשוב ומורכב וכי יש להשאיר את הנושא להכרעת המחוקק[4].

ההסדר המוצע
החידוש הגדול של ההצעה בנוגע לעובדים בהקשר זה הוא מתן זכאות לעובדים לקבלת הגמלה  מהמוסד לביטוח לאומי גם בהליכי שיקום של המעסיק ולא במסגרת הליכי פירוק בלבד. ההצעה קובעת זאת בסעיף 375 בהוראת שעה שהוגבלה למשך שלוש שנים, וזאת כדי לבדוק את השלכות הסדר זה, הן  בשל החשש שינוצל לרעה, והן לצורך בדיקת העלות התקציבית שלו.

על פי דברי ההסבר הבעיה היא שבמצב הקיים כיום התמריץ של העובדים לשאוף לפירוק נובע מרצונם לקבל את החוב המגיע להם מהמוסד לביטוח לאומי בעוד שהסיכוי שלהם לקבל דיבידנד בגובה זהה במסגרת שיקום החברה קטן יותר. כך, הדין הקיים מעמיד את העובדים בפני ברירה קשה – לנקוט הליכי פירוק ולקבל את גמלת הביטוח הלאומי אך לאבד את מקום העבודה, או לשמור על מקום עבודתם אך לוותר על גמלת הביטוח הלאומי. בנוסף, המגמה הכללית של הצעת החוק היא להעדיף הליכי שיקום על פני פירוק והדין הקיים יוצר תמריץ הפוך כאמור.

במהלך תקופת הוראת השעה, כדי לאפשר לביטוח הלאומי להתמודד עם ההכבדה על קופת המוסד עקב תשלום הגמלה גם במקרים שבהם התאגיד פונה לשיקום כלכלי , מוצע לקבוע כמה הסדרים שיקלו על הרחבת תשלום הגמלה: מוצע להגביל את שכר העבודה המשולם כגמלה לסכום הכפול מהשכר הממוצע במשק. לפי דברי ההסבר, ההסדר המוצע לעניין זה מקיים את התכלית שלשמה ניתנת הגמלה, גמלה סוציאלית הניתנת לשם דאגה לקיומו של העובד, ושמירה על רובד בסיסי של זכויותיו.

עוד מוצע, כי כאשר מחליט בית המשפט להפעיל את התאגיד לשם שיקומו ולא נותן צו לפירוקו, העובדים יהיו זכאים לגמלה לתקופה של ארבעה חודשים שקדמו לצו לפתיחת ההליכים, זאת בעוד שכיום זכאים עובדי חברה בפירוק לקבלת גמלה לתקופה של  12 החודשים שקדמו למועד שבו נותקו יחסי עובד ומעביד, או למועד מתן צו הפירוק, לפי המוקדם מביניהם[5].  על פי דברי ההסבר, הניסיון מלמד כי עובדים שאינם מקבלים שכר המעסיק עקב קשיים כלכליים, מוכנים להמשיך ולעבוד למשך תקופת מה כדי לנסות ולסייע למקום עבודה להמשיך להתקיים.  לכן  ניתן להגביל את תשלום הגמלה לארבעה חודשים שקדמו לצו לפתיחת הליכים,  בלי שההגבלה תפגע בעובדים.

מוצע גם לקבוע כי כאשר מחליט בית המשפט להפעיל את התאגיד לשם שיקומו ולא נותן צו לפירוקו, יהיה העובד זכאי לתשלום חלק הגמלה שמקורו בזכויות הנובעות מסיום יחסי עבודה, רק אם הנאמן הורה על פיטוריו. מאחר ובמקרים רבים, במסגרת שיקום המעסיק, העובדים ממשיכים לעבוד, הרי שעל פי ההצעה, אין הצדקה לכך שעובד שממשיך לעבוד במקום עבודתו יקבל תשלום מהביטוח הלאומי בעבור זכויות הנובעות מסיום יחסי העבודה.

השפעת ההסדר המוצע בנגע גמלת הביטוח הלאומי על העובדים
ההסדר המוצע בנוגע לגמלת הביטוח הלאומי מבקש לבצע שינוי מהותי בנושא בכך שהוא מרחיב את הזכאות לגמלה גם לעובדים של חברה בשיקום, ועל כך יש לברך. הסדר זה מעניק לעובדים את האפשרות לקבל החלטה האם לתמוך בשיקום המעסיק ללא חשש מאובדן זכויותיהם בביטוח לאומי.
יחד עם זאת, יש לזכור כי מדובר בהסדר זמני, במסגרת הוראת שעה לשלוש שנים, וכי התנאים לקבלת הגמלה בשיקום המעסיק אינם זהים לאלו בנוגע לקבלת גמלה בפירוק. ההצעה קובעת תנאים מגבילים יותר לקבלת הגמלה במקרה זה: גובה הגמלה שתשולם תהיה נמוכה יותר מהגמלה המשולמת לעובדי חברה בפירוק – גובה השכר המשולם כגמלה מוגבל לסכום הכפול מהשכר הממוצע במשק, הגמלה תשולם רק עבור ארבעה חודשי עבודה שקדמו לקבלת צו פתיחת ההליכים, ובנוסף, כאשר עובד ממשיך לעבוד בחברה המשתקמת לא ישולם לו כל סכום עבור זכויות הנובעות מסיום יחסי עבודה.

לא נותר לנו אלא להמתין ולראות האם כל השינויים שפורטו לעיל בהצעה אכן יבואו לידי ביטוי בחוק החדש  שייחקק. ימים יגידו!

[1] חוק החברות, התשנ"ט-1999 השאיר בתוקף את פקודת החברות (נוסח חדש) התשל"ג-1983 ונעשו בו כמה תיקוני חקיקה הנוגעים להסדרי חוב והבראת חברות אולם תיקונים אלו הם נקודתיים בלבד.
[2] סע' 234 להצעה מפרט את סדר החובות החדש בדין קדימה והוא כולל: סכום שהחייב ניכה במקור למס   הכנסה ולמוסד לביטוח לאומי, חוב מזונות שהחבות בו היא לפי פסק דין, קרן חוב מע"מ שנוצר ב- 12 חודשים שקדמו למועד מתן הצו לפתיחת הליכים, חוב מס שרשות המסים פרסה את תשלומו, בהסכמת החייב, לפני מתן הצו לפתיחת הליכים.
[3] כיום עומדת גמלת הביטוח הלאומי לעובד שמעסיקו קבל צו פירוק או צו פשיטת רגל על סך של  כ 112,424 ₪
[4] ע"א 110/08  המוסד לביטוח לאומי נ' רו"ח טרבלסקי ועו"ד נס, מיום 28.1.14.
[5] סעיף 183 לחוק הביטוח הלאומי