לאחרונה אנו שומעים על חברות רבות המצויות בקשיים כלכליים, חלקן מנסות להגיע להסדרי חוב עם הנושים בטרם תהפוכנה לחדלות פרעון, וחלקן נכנסות בסופו של יום להליכי פירוק או הבראה. כך למשל, רשת מגה שבבעלותה סניפים מסוגים שונים של חנויות קמעונאיות, נכנסה לאחרונה להליך של הקפאת הליכים, לאחר חודשים רבים שבהם נקטה בצעדי התייעלות, וכעת מוצעים למכירה כל סניפי רשת מגה בעיר כמקשה אחת.

בהחלטתו של שופט בית המשפט המחוזי מרכז, הש' אילן שילה מיום 18.1.16, ליתן צו הקפאת הליכים, הוא התייחס מפורשת לעובדי מגה, כאשר המליץ כי הנאמנים ישימו לנגד עיניהם את שימור מקומות העבודה של העובדים ושיקול זה ינחה אותם וגם את ביהמ"ש בבוא העת  ואכן, מגה מעסיקה אלפי עובדים והשאלה המתעוררת היא מה יעלה בגורל עובדי הרשת במקרה זה.

ככלל, כוח המיקוח של העובדים מול החברה המעסיקה שבקשיים ומול הרוכשים או המשקיעים הפוטנציאליים בה מושפע מגורמים רבים דוגמת סוג הקשר, מידת ההתארגנות של העובדים, זמן השהות בעסק וגילם של העובדים.
כאשר מדובר בחברה הנכנסת להליכי פירוק – האינטרס העיקרי של העובדים נוגע להיותם נושים של החברה בגין חובות שהיא חייבת להם. הכוונה לחוב בגין שכר עבודה ותנאים נלווים שהחברה לא השכילה לשלמם בחודשים שקדמו לפתיחת ההליכים כגון הפרשי שכר, פדיון ימי חופשה העומדים לזכותם, דמי הבראה שלא שולמו  להם, פיצויי פיטורים וכד'. בהקשר זה יצוין כי באשר לשכר עבודה ולפיצויי פיטורים העובד הוא נושה רגיל בעל דין קדימה בפירוק חברה (על פי סעיף 354 לפקודת החברות [נוסח חדש] תשמ"ג-1983 ). בנוסף, זכאי העובד לקבל גמלה מהמוסד לבטוח הלאומי, (על פי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה – 1995. שניהם  עד לגובה התקרה הקבועה בדין.  תקרת דין הקדימה לעובד היא כיום על סך של 36,807 ש"ח עבור שכר עבודה ופיצויי פיטורים, ואילו תקרת גמלת הביטוח הלאומי היא על סך של 112,424 ש"ח לעובד, נכון ליום 1.1.2015.

הענקת דין קדימה וגמלת ביטוח לאומי מאפיינת את הדין הנוהג המסווג את העובדים כקבוצת עניין הראויה להגנה מיוחדת, וזאת בשל ההכרה בייחודם הכלכלי-חברתי של העובדים ובחולשה היחסית של כוח המיקוח המצוי בידם. הסדר זה מיוחד לעובדים ואינו חל על נושים אחרים שהדין אינו מעוניין לפרוס עליהם הגנה דומה.

העובדים מוגדרים "קבוצת נושים נפרדת" בשל ייחודם הכלכלי-חברתי. אולם אינטרס זה, של העובדים כנושים, איננו האינטרס היחיד המאפיין קבוצה זו, שכן לצדו קיים אינטרס לבר-נשייתי הנוגע לרצונם של העובדים בהמשך העסקתם ובהבטחת הביטחון התעסוקתי שלהם. אינטרס זה רלבנטי בעיקר לעובדי חברה שסבורה שיש סיכוי להבראתה ופונה לבית המשפט בבקשה להקפאת הליכים כפי שעשתה מגה כאמור.

כך ניתן להגדיר את האינטרס של העובדים בהקפאת הליכים כמצב מורכב : מחד, קיים האינטרס הכספי שהוזכר לעיל, הנוגע לחובות העבר, לחובות שהחברה לא השכילה לשלם בחודשים שקדמו למתן הצו להקפאת ההליכים. אינטרס זה אינו שונה משמעותית  מהאינטרס של מרבית הנושים האחרים. יצוין כי לפי הדין הנוהג כיום העובדים אינם זכאים לקבל סכום כלשהו בדין קדימה במסגרת הקפאת הליכים והם אף אינם זכאים לקבל גמלה מהמל"ל[1]. העובדים אמורים לקבל את חובם הכספי במסגרת הסדר הנושים שיאושר על ידי ביהמ"ש.

מאידך, לעובדים אינטרס נוסף, אשר יכול אף לעלות בחשיבותו, מבחינתם, על האינטרס הכספי. אינטרס זה נוגע לרצונם של העובדים לשמור על מקור פרנסתם. לכן מוגדר מצבם של העובדים כבעל כפל פנים המעמיד אותם בעמדת מוצא מורכבת. האינטרס הבסיסי בשימור מקום העבודה מחליש את עמדת המיקוח שלהם, שכן אם החברה תתפרק, הרי שהפגיעה בהם תהיה קריטית. מצב זה מאפשר לרוכש או לחברה המשתקמת לכופף את ידי העובדים במו"מ ולגרום להם לוותר על זכויות הנוגעות לתנאי עבודתם וכד'.

כך למשל בעניינה של קלאבמרקט,[2] הסכימה שופרסל, שרכשה את קלאבמרקט, לקלוט את עובדי קלאבמרקט אך ורק כעובדים חדשים, בהתעלמות מהוותק, מהדרגה ומהזכויות שצברו העובדים במהלך כל שנות עבודתם בחברה. בכך למעשה הפך מצבם זהה למצב של עובדים שנפלטו מחברה שהתפרקה ונקלטו לעבודה בחברה אחרת כעובדים חדשים לכל דבר ועניין. מקרים אלו מיטיבים להמחיש כיצד משא ומתן על הבראתה של חברה עלול לגרום לפגיעה באינטרס שהוגדר בפסיקה[3] כ"אינטרס הלבר-נשייתי המיוחד"  של העובדים. פגיעה זו עלולה לחול על תנאי העבודה שלהם או על עצם העסקתם. זהו אינטרס שונה ועצמאי, הנוסף לאינטרס שלהם כנושי החברה.

הבלטת האינטרס הלבר-נשייתי עלולה להוביל לתפיסה הטוענת כי די לעובדים בשימור מקום עבודתם, ואל להם לבוא בטרוניה באשר לתנאי עבודתם, וקל וחומר באשר למעמדם כנושים, שכן האינטרס העיקרי שלהם הוא שימור מקום העבודה, וזה הושג. לכן חשוב להדגיש כי מעמדם של העובדים כנושים אינו שייך לזכותם על תנאי העבודה שהשיגו. תנאי העבודה אינם קשורים למעמדם של העובדים כנושים, ופגיעה בהם היא פגיעה נוספת על החוב שחייבים להם.

מניתוח זה עולה למשל כי עובד אשר בהסדר הבראה מוחזר מרבית חובו ונפגעים גם תנאי עבודתו ביחס של 20% לעומת מצבו הנוכחי, נפגע פעמיים – הן כנושה אשר לא שולם לו מלוא חובו והן כעובד אשר נגרעו 20% מכל משכורותיו העתידיות שהוא אמור לקבל. אין לקבל טיעון שעל פיו במצב של פירוק מדובר באבדן מוחלט של מקום העבודה, ולכן על העובד, בהליך ההבראה, להסתפק בכל מה שמוצע לו.

מכאן שהאינטרס הממשי של העובדים הוא למעשה משולש: א. פירעון חוב העבר; ב. שימור מקום העבודה; ג. שמירת תנאי העבודה.  פגיעה בכל אחד מאינטרסים אלה היא פגיעה עצמאית במצבם של העובדים בנקודת המוצא טרום-חדלות הפירעון. הפרדה זו מאפשרת לאפיין את הפגיעה הכלכלית אשר אליה נדרש העובד במסגרת הצעת הבראה מסוימת ובכך לתמחר את הוויתורים שאליהם הוא נדרש ביתר דיוק ביחס לקבוצות האחרות.

כך נקל להבין את הבעייתיות שעליה מצביעים העומדים בראש ארגוני העובדים המוחים על כי ברירת המחדל נכון להיום היא התעלמות מכל זכויותיהם של העובדים ומהוותק שצברו ומציעים להפוך את המצב הנוהג ולעגן את שימור המשך תנאי העבודה של העובדים בחוק . ייתכן שעמדה זו קיצונית ועלולה לפגוע בעצם הליך ההבראה בכללותו, אולם היא משקפת בהחלט את הסכנה הגלומה בזחילה הנמשכת, באיון ייחודה של קבוצת העובדים ובייצוב ראייה חד-ממדית של אינטרס הביטחון התעסוקתי באופן המוביל לאחדות אינטרסים עם החברה.

יודגש כי יש מקום להתחשב גם בשיקולים חברתיים ציבוריים בהתייחס לקבוצת העובדים. כך למשל, במקרה של מפעל גדול המעסיק עובדים רבים, פגיעה בקבוצת העובדים, גוררת השפעות חברתיות וכלכליות ברמה הלאומית ולא רק המפעלית. עמדה זו רואה ביחס אל העובד עמדה החורגת משיקולי עלות– תועלת מקומיים מכירה בקבוצת העובדים ככזו המשפיעה על הנוסחה הכלכלית המתמקדת בהשאת התמורה בחברה שבקשיים.

בנוסף, אם נעיין במקור ההצדקה למהלך אשר גרם להמצאותו ולביסוסו של הליך הבראת החברות, נגלה כי עוד בשנות השמונים של המאה העשרים, לפני שהליך הקפאת ההליכים הוסדר בחקיקה,  העניקו בתי המשפט  עדיפות למהלך ההבראה על פני הליך הפירוק בין היתר בשל יתרונו היחסי של הליך ההבראה בהגנה על מקור הפרנסה של העובדים מתוך תובנה כי ההגנה על האינטרס התעסוקתי של העובדים היא שיקול יסודי המקנה למהלך ההבראה ערך מוסף על פני הליך מקביל של פירוק.

כך למשל בבקשה לפירוק כור שהוגשה על ידי בנק אמריקני Bankers Trust[4]  הדגיש בית המשפט המחוזי את סמכותו הטבועה לעשות כל דבר שנראה לו צודק, לטובת האינטרסים שהוא מופקד עליהם. השופט וינוגרד הסביר כי מאחר שחברת כור היא חברת ענק בממדים ישראליים החולשת על נתח גדול של התעשייה הישראלית והמשק הישראלי, הרי שזעזוע בה עלול להוביל לזעזוע במערכת הכלכלית של המדינה ולפגוע באלפי המועסקים בה. לכן נקבע כי : "…יעשה בית המשפט כל שניתן על מנת לשמור את החברה החייבת במצב תפעול, שכן הוראות הפירוק שבפקודת החברות, אין מטרתן לפרק חברות החייבות כסף בכל מחיר. היפוכו של דבר הוא הנכון, בית המשפט יעשה כל שיש לאל ידו שלא לפרק חברה אם יש בכך כדי להביא תועלת לנושים…"

גם בפרשת דקו תעשיות מזון[5] התייחס השופט וינוגרד לשיקולים העומדים בפני בית המשפט בעת הדיון בבקשה למינוי מפרק זמני ומוסיף בין השיקולים של טובת הנושים את שיקולי כדאיות ההפעלה בעתיד וכן שיקולי תעסוקה לעובדים, אם כי לטענתו אין בשיקולים אלו כשלעצמם כדי להצדיק את הקמת המפעל מחדש כדי שיקרוס שוב.
מגמה זו נבעה מהצורך להגן על מקורות הפרנסה של העובדים כחלק משיקולים מטה-כלכליים החורגים משיקולי עלות תועלת ומאגדים בחובם שאלות הנוגעות לאינטרס הציבורי הקשור בסוג החברה, מספר עובדיה וכד'. שימת משקל זו, החורגת משיקולי השאת התמורה ביחס לקבוצת העובדים, נובעת בין היתר מהעובדה כי פליטתו של העובד למעגל האבטלה גוררת נזקים החורגים מנזקים כלכליים מקומיים ונוגעת בין היתר לתפיסת הדימוי העצמי של הפרט ולהגשמתו העצמית, המושפעים רבות מעיסוקו.

כלל זה, הרואה בשמירת מקור פרנסתם של העובדים, כולם או למצער חלקם, את אחד האינטרסים החשובים בהקפאת הליכים וחלק בלתי נפרד ממטרת-העל של "הבראת החברה" ו"טובת החברה", בא לידי ביטוי בפסיקה הנוהגת. ניתן להראות כי בית המשפט שוקל במהלך הדיון גם שיקולים לבר-נשייתיים תוך התחשבות בשיקול הציבורי ובהשפעת קריסתו של המפעל על המערכת החברתית-כלכלית שסביבו. כך למשל בפרשת פרי גליל[6] התייחס בית המשפט, בין היתר, לתלותה המוחלטת של העיירה חצור הגלילית ושל פרנסת תושביה בהמשך פעילותו של המפעל. עמדה זו מוצגת בדבריו של יו"ר ועדת הכספים של הכנסת דאז ח"כ אבישי ברוורמן:
"רבותי, יש לנו כאן דוגמא למפעל שמעסיק 600 עובדים והוא מהווה בסיס לחצור ולכל איזור הגליל. המפעל נקלע לקשיים לא בגלל העובדים ואנחנו צריכים לעשות את כל המאמצים כדי שהמפעל הזה לא ייסגר כי זאת תהיה מכה אנושה לכל הגליל".[7]

השיקול הציבורי המהווה את הבסיס להצדקת העדפת הליך ההבראה על פני הליך הפרוק, ממשיך להיות גורם כבד משקל גם בהכוונת שיקול הדעת השיפוטי באשר לאופי ההסדר המתגבש. שיקול זה מאפשר לבית המשפט לחרוג משיקולים חד-ערכיים של השאת תמורה בבחרו את ההצעה ה"יעילה" ביותר. מגמה זו באה לידי ביטוי בדבריו של בית המשפט בפרשת מפעל עוף העמק:[8]

"…קביעה זו מעלה למרכז הבמה את העניין הציבורי שבהמשך קיומו של התאגיד, והמשך העסקתם של העובדים בו, או לפחות חלקם, והיא מעמידה מעט בצל את מימושו של האינטרס הרגיל של השאת התמורה לקופת הפירוק, ממכירתם של הנכסים".
אם נחזור לדוגמא של רשת מגה, הרי גם אם עובדי הרשת יבואו על סיפוקם כנושים של החברה,  הבעיה המתעוררת נוגעת למקום עבודתם החדש. לאור החלטת בית המשפט למתן צו הקפאת הליכים המתייחסת, כאמור, במפורש לשימור מקומות העבודה של העובדים, יש לקוות כי בית המשפט יאשר הצעה לרכישה של החברה שתסכים לקלוט את מספר העובדים הגדול ביותר ויתחשב בשיקולים הלבר נשייתיים שפורטו לעיל. גם במצב זה השאלה העיקרית, לאור תקדים פרשת קלאב מרקט, היא באלו תנאי עבודה ייקלטו עובדים אלו.

[1] ע"א 110/08 המוסד לביטוח לאומי נ' רו"ח טרבלסי (פורסם ב Lawdata, 28.1.14)
[2] פש"ר 1700/05 עו"ד נס נ' קלאבמרקט בע"מ, פס' 4 לפסק דינה של השופטת אלשיך (פורסם ב Lawdata, 25.8.05).
[3] פש"ר 1700/05 רשתות שיווק בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פס' 9 (פורסם ב Lawdata,7.11.07). על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון: ע"א 110/08 המוסד לביטוח לאומי נ' רו"ח טרבלסי (פורסם ב Lawdata, 28.1.14).
[4]  בת"א (מחוזי ת"א) 1901/88 לא פורסם, 20.12.88
[5] ת"א (מחוזי ת"א) 462/92 דקו תעשיות מזון נ' כונס הנכסים לא פורסם, 22.09.93
[6] פרק 8678-01-09 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ויטה פרי הגליל שיווק בע"מ (פורסם ב Lawdata, 5.3.2009).
[7] פרוטוקול ישיבה של ועדת הכספים, הכנסת ה-17, 2 (21.1.2009).
[8] פרק (מחוזי חי') 12521-06-09 משקי עמק יזרעאל אגודה שיתופית מרכזית לחקלאות בע"נ נ' עוף העמק אגודה שיתופית חקלאית בע"מ – בפירוק (פורסם ב Lawdata, 23.6.2009)