פתיח

לנגיף הקורונה השלכות בריאותיות חמורות עד כדי תמותה או תופעות לוואי גופניות בלתי הפיכות. לכן, החשש האנושי ממנו הוא רב עוצמה. תגובתה המרכזית של מדינת ישראל להתמודדות עם הנגיף היתה ריחוק חברתי וסגר, שמשמעותו השפעה על כל תחומי חיינו ברמת המדינה וברמת הפרט: הבריאות והמשפחה, הכלכלה והפרנסה, התרבות והקשרים החברתיים. תופעה מיוחדת שצברה תאוצה בימים אלו היא החיסון כנגדו והפולמוס שהתפתח סביבה ומבוסס בחלקו הגדול על זכויות האדם. בויכוח שניטש בציבור אודות חובת ההתחסנות מועלות סוגיות הנוגעות לאופיה הדמוקרטי של המדינה, לכבוד האדם לזכות האדם על גופו ולזכויות העובדים. המצב המשפטי הקיים כיום בנוגע לכוחו של הממשל ולסמכותם של בתי המשפט מפורט בסידרת חוקים שבשלב כתיבת רשימה זו אינם כוללים חובת התחסנות. חוקים אלו הם רק כלי אחד שיש להעזר בו לשם פתרון סוגיות רבות הטורדות את סדר היום הציבורי. נסיונות לאיתור פתרונות נעשים כל העת ובאים לידי ביטוי בהצעות חקיקה, ניירות עמדה וחוות דעת של רשויות ממלכתיות, גופים ציבוריים ועורכי דין. כל אלה נועדו לשקף או לתמוך בעמדה לטובת מיגור המגפה על ידי אכיפת החיסון או השחרור ממנו, או לאכיפת החובה למסירת מידע באשר לשאלת התחסנות, או הפטור ממנו. במובן זה האזרחים מחולקים לשתי קבוצות: זו התומכת בדעה שיש להתחסן ואולי אף לכפות התחסנות, ולהחריג אזרחים שמסרבים להתחסן. לעומתה, הקבוצה השניה הקטנה מהראשונה, היא זו הסבורה שאין לכפות התחסנות, ושיש לאפשר לכל אזרח לפעול על פי צו ליבו. ברשימה זו נתייחס בעיקר לסוגית ההתחסנות של עובדים.

החיסון בראי היסטורי:

הקורונה אינה המגפה הראשונה שתקפה את ישראל. בסוף שנות הארבעים של המאה העשרים תקפה את ישראל מגפת הפוליו ובמאמר שנכתב על ידי ד"ר דורית וייס היא מתארת כי המגפה מוגרה בזכות מדיניות בריאות שננקטה באופן יעיל על ידי מערכת הבריאות של המדינה הצעירה.[2]

בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים התפשטה בארץ גם מגיפת טיפוס המעיים. כדי למגרה מערכת הבריאות קראה לציבור להתחסן. קריאה זו משתקפת מהודעה של משרד הבריאות מ-1952,המתריעה מפני התפשטות המחלה ומטילה חובה על כל תושב במדינת ישראל לקבל את זריקת החיסון, וכל מי שיסרב – יואשם בעבירה. עוד נאמר בהודעה כי זריקות החיסון ינתנו חינם במקומות המיועדים לכך ובשעות הקבועות, בהתאם להודעות המיוחדות שתפורסמנה על ידי הרופאים המחוזיים בכל מחוז ומחוז. האופי הקטגורי של הוראת ההתחסנות המלווה באיום להטלת סנקציה פלילית שואב, כאמור, את סמכותו מפקודת בריאות העם, 1940 שסעיף 19 בה מעניק סמכות לפקיד ציבורי או רופא ממשלתי לנקוט ב"אותם אמצעים שיראה צורך בהם כדי להגן על גרי המקומות האלה מהידבקות", וכי מי שמסרב ביודעין עפ"י סעיף זה לביצוע החסיון יאשם בעבירה ויהא צפוי לקנס. אולם, לעומת מבצע החיסונים המוצלח נגד מגפת הפוליו, מבצע החיסונים נגד מגפת טיפוס המעיים שפקדה את ישראל בתחילת שנות החמישים שחולקו חינם, כנראה לא עבד טוב. לשיטתה של ד"ר רקפת זלשיק, היסטוריונית המתמחה במערכת הבריאות הישראלית[3] רק 55% מאוכלוסית ישראל התחסנה ולא ידוע לה על צעדי ענישה שננקטו בשל הסירוב להתחסן.

אציין כי בתקופת פרוץ המגפות ההן ערכת זכויות האדם הייתה בדרגת התפתחות נמוכה יחסית לזו כיום ולכן האפשרות הלגיטימית של חריגה מההוראה לא הועלתה כברירה זמינה.

כיום, לעומת זאת, מערכת היחסים בין המדינה לאזרחיה כפרטים וכעובדים מבוססת על תשתית מוצקה של זכויות אדם מפותחות ומשוכללות. לכן, כל חובה שמוטלת על האזרחים עוברת דרך המסננת הערכית של "כבוד האדם" ובמשבר הזה הרגולציה שהוחלה על האזרחים עוררה לעתים התנגשויות בין האינטרסים של המדינה, לבין אלו של אזרחיה ובינם לבין עצמם. התנגשות זו נוגעת בנימים הדקים של יסודות הדמוקרטיה ובהם התערבות המדינה בכבוד האדם וחרויות הפרט. ברשימה זו אתמקד במחלוקת הסוערת שמתנהלת במדינה בהקשר לחיסון נגד הקורונה והשלכותיו של הסירוב להתחסן על זכויות העובדים במקומות העבודה.

חובת ההתחסנות במקומות העבודה

גדר המחלוקת בהקשר לחיסון הוא כדלקמן: בנסיון להתגבר על פגיעתו של הנגיף פותחו חיסונים בתהליך מזורז והמדינות סיפקו את החיסון לאזרחיהן. המידע המצוי כיום בידי הממשלה ופקידיה הוא כי החיסון מקטין את רמת ההידבקות בחשיפה לנגיף, החיסון אף מצמצם משמעותית את ההסתברות של פיתוח תחלואה קשה אצל מי שכן נדבק בנגיף, ולכן גם החשיבות בהתחסנות. עם זאת, מאחר והחיסון הוא חדש וטרם נרכש ניסיון רפואי אודות תופעות הלוואי האפשריות שלו יש קבוצות במדינה שמסרבות להתחסן וטוענות לפגיעה בכבוד האדם, בזכויות הפרט, ובכללן זכויות העובדים שהן נושא רשימה זו. הפולמוס הלאומי חד ולוהט וניתן לומר כי המדינה נחלקת לשניים. מאחר והמידע המצוי נותן בסיס להנחה רפואית כי החיסון עשוי לסייע בהקטנת האיום הבריאותי התחזקה הדעה כי החיסון הוא האמצעי החזק ביותר להחזרת החיים למסלולם הרגיל.

הסוגיות העיקריות שבמחלוקת בהקשר למקומות העבודה הן אלו: האם המעסיקים רשאים לכפות על עובדים להתחסן או להתייחס "אחרת" (ואולי להפלות) לעובדים שמסרבים להתחסן? האם המעסיקים רשאים לדרוש מידע הנוגע להתחסנות העובד?

כדי להתמודד עם סוגיות אלו יש לפנות אל דברי החקיקה בנושא. מאחר ומדובר במערכות יחסים בין המדינה לאזרח היו עד ה-24.2.2021 מספר חוקים רלבנטיים:

פקודת בריאות העם,1940;[4] פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970;[5] חוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996; חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; חוק יסוד: חופש העיסוק; חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 ועתה נוסף עוד חוק שאושר מליאת הכנסת בקריאה שנייה ושלישית: חוק לתיקון פקודת בריאות העם (מס' 36) הוראת שעה – נגיף הקורונה החדש התשפ"א– 2021 (להלן: חוק הוראת שעה). החוק אושר כהוראת שעה לשלושה חודשים או עד תום תקופת ההכרזה על מצב חירום בעקבות מגפת הקורונה, ובו מוענקת למשרד הבריאות הרשאה להעביר מידע על מי שלא התחסן לרשויות מקומיות, למנכ"ל משרד החינוך ולגורמים במשרד הרווחה המפעילים מוסדות טיפוליים, במטרה לאפשר לגופים אלה לעודד אנשים להתחסן, במסגרת פנייה אישית לאותו אדם ופעולות נוספות שיוגדרו על ידי מנכ"ל משרד הבריאות. מכוחו של חוק זה המידע יועבר לרשויות בכפוף לבקשה אקטיבית ולהצגת תכנית לגיטימית לעידוד התחסנות בקרב האוכלוסייה הנכללת במאגר המידע. לגורם שיקבל אישור ממנכ"ל משרד הבריאות יועברו שמות, מספרי תעודת זהות, כתובות ומספרי טלפון של אזרחים שרשאים להתחסן ולא עשו זאת. לגבי מי שקיבל רק מנת חיסון אחת ולא הגיע בזמן לקבל את המנה השנייה, יועבר גם מועד קבלת מנת החיסון הראשונה. למען צמצום הפגיעה בפרטיות ומניעת ניצול לרעה של המידע, קובע החוק כי המידע המועבר ישמש אך ורק לעידוד התחסנות ויש איסור לעשות בו כל שימוש אחר.[6]

עמדה הדוחה עידוד החיסון הובעה על ידי משרד עו"ד סוכובוסלקי, שפרסם חוות דעת על פיה פעולות הממשלה לחיסון האוכלוסיה מפירות את קוד נירנברג.[7] לטענת עו"ד סוכובולסקי חיסון הקורונה הוא טיפול רפואי חדש שלא ידועות השלכותיו לטווח רחוק, ואכיפתו הישירה והעקיפה הופכת את האזרחים לשפני נסיון. כמו כן, לעמדתם, ההסכם שרוה"מ נתניהו כרת עם חברת החיסונים "פייזר" ובו מועברים פרטים על אזרחי מדינת ישראל, בהקשר להשפעות החיסון – פוגע בפרטיות. אדגיש כי למרות שחוות הדעת של עו"ד סוכובולסקי מסיימת בקריאה להצטרף להוראות של הפרלמנט האירופי, שהורה לחבריו שכל הרשויות האירופיות לא תפעלנה לחץ כלשהו או תשדלנה אזרחים להתחסן,[8] עמדתה של פי נשיאת הנציבות האירופית, אורסולה פון דר ליין, התחייבה מעל בימת הפרלמנט האירופי לעשות כל שביכולתה[9] להגשים את היעד של חיסון של 70% מהאוכלוסיה הבוגרת של אירופה עד קיץ 2021.

 

מאחר וכל דברי החקיקה הללו לא נותנים פתרונות מפורשים לשאלות של מערכות יחסי העבודה נותר מרחב רב מאוד לחקיקה ולשיקול דעת של הרשות השופטת. הסוגיות העולות במסגרתן מצריכות החלטות המבוססות על פרשנות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ופרשנות פסיקה העוסקת בסוגיות דומות של זכות הפרטיות. כפועל יוצא מכך התפרסמו מספר חוות דעת וניירות עמדה בנושא ואסתמך עליהם בתשובה לשאלות.

 

כדי להתמודד עם הסוגיות שבמחלוקת במסגרת יחסי העובדה יש לבדוק תחילה את הרקע המשפטי להפעלת שיקול דעת בנושא הכללי של סוגית ההתחסנות. בנייר עמדה של חוקרים מהאוניברסיטה העברית[10]  נדונה השאלה הכללית של אבחנה בין מתחסנים ולא מתחסנים וההגבלות שניתן להשית על לא-מתחסנים נוכח המגיפה במסגרת פתיחה מחודשת של המשק ושל מוסדות ציבוריים לפעילות. לשיטתם, הקורונה היא תופעה קולקטיבית ומדיניות חיסונים להתמודדות עם המגיפה ונזקיה היא עניין הנוגע לבריאות הציבור ולא עניין רפואי ייחודי ואישי. לפיכך, הבחנה בין מחוסנים ללא-מחוסנים אינה פוגעת בשוויון. לשיטתם, המסגרת המשפטית הכללית להתמודדות עם הסוגייה היא פקודת בריאות העם, המעניקה סמכות למשרד הבריאות להטיל הגבלות על לא-מתחסנים ואין צורך בחקיקה חדשה על מנת לנקוט בצעדים אלה . זאת, בכפוף לכך שיהיו לתכלית ראויה ומידתיים, בהתאם להוראות חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. חוקרי האוניברסיטה עברית סבורים כי השיקולים יכולים להצדיק הבחנות בין מתחסנים (ומחלימים) ללא-מתחסנים לשם השגת המטרות הבאות: מניעת תחלואה וצמצום נזקיה; שיקום הכלכלה וחזרה לחיי שגרה; השתת עלויות ההחלטה שלא להתחסן על מקבליה; מתן תמריצים להתחסנות. מנייר העמדה גם עולה גישתם כי זכויות היסוד הדמוקרטיות אינן דורשות מיתר האזרחים לשאת בעלויות הבחירה שלא להתחסן, כך שהבחנה בין מי שמקיים את חובתו האזרחית ומתחסן למי שבוחר שלא לעשות כן היא הבחנה חיונית ומותרת – משפטית ומוסרית כאחד[11]. מאחר וההתחסנות נועדה להגן על חיי אדם[12] באיזון האופקי בינה לבין מטרות אחרות ידה על העליונה גם על פי החלטות קודמות של בית המשפט העליון.

ההסתמכות על פקודת בריאות העם כדבר חקיקה מוביל בנושא של הרתעת סרבנים הוטלה בספק בנייר עמדה של המכון הישראלי לדמוקרטיה.[13] מחבריו כתבו כי הטלת קנס על סרבן חיסון מכוח פקודת בריאות העם תהיה לא חוקתית לאור חקיקת חוק זכויות החולה, שהוא דין מאוחר וספציפי לפקודה המנדטורית וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שהוא דין בעל מעמד חוקתי עדיף.[14]

למרות הפער בין שתי גישות אלו ניתן לסכם ולומר כי רוב חוות הדעת שפורסמו במדינה בראשית 2021 תומכות בעידוד החיסון כחלק מהדאגה לשלומו של כל הציבור. תמיכה כזו מושמעת ב-10.2.2021 גם על ידי נשיאת הנציבות האירופית, פון דר ליין, התחייבה מעל בימת הפרלמנט האירופי לעשות כל שביכולתה[15] להגשים את היעד של חיסון של 70% מהאוכלוסיה הבוגרת של אירופה עד קיץ 2021.

 

התחסנות עובדים והמידע בהקשרם

על רקע אלו נתייחס עתה לשאלת ההתחסנות במקומות העבודה:

בהתאם לחוות הדעת של עו"ד רז נזרי, המשנה ליועמ"ש נקבע באופן חד כי  "לגופו של עניין, בהתאם לחוק זכויות החולה התשנ"ו-1996 , חיסון הינו טיפול רפואי, שככלל נדרשת הסכמה מדעת לקבלתו… כמו כן בדין הקיים לא קבועה נורמה המונעת מעובדים מלשהות במקומות עבודה מסוימים מכיוון שלא התחסנו מנגיף הקורונה או נורמה אחרת המחייבת מעסיק למנוע שהייה של עובד שלא התחסן במקום העבודה בשל עובדה זו".

עמדה זו של סגן היועץ המשפטי משמשת בסיס לחוות הדעת של משרד עו"ד בנימין (בני) מ. כהן, שנכתבה על ידי עו"ד מאיר אסרף וקבעה כי "מעסיק שיפעל להרחקת עובדים, פגיעה בהם בכל צורה, מחמת ידיעה שהם אינם מחוסנים, פועל בניגוד לחוק ולרגולציה". זאת, מאחר ועל פי חוות הדעת "כפיית אדם לבצע פעולה רפואית בניגוד לרצונו וללא הסכמתו או הפעלת לחץ בלתי הוגן, אשר אינה מאוזנת ומתעלמת מהזכות לפרטיות, לכבוד, לבריאות ולחופש העיסוק."

אכן, כפיית אזרח להתחסן היא פעולה שעלולה להתפרש כפגיעה בכבוד האזרח הלא מתחסן ויש לאזנה מול כבוד האזרח המחוסן. השאלה היא אילו איזונים צריך לבצע כאשר מדובר באדם העובד. נשיאות המגזר העסקי והסתדרות העובדים הכללית החדשה קראו במשותף ב-23.2.2021[16] לכלל העובדות, העובדים והמעסיקים במשק, לתת כתף למאמץ הלאומי ולהתחסן כנגד נגיף הקורונה ולשמור על מקומות העבודה. הם גם הוסיפו וקראו למעסיקים לעודד ולאפשר לעובדות ועובדים ללכת להתחסן מפני נגיף הקורונה במטרה שכל העובדים במקום העבודה יהיו מחוסנים מפני הנגיף.

במרחב האוהד שנוצר בין המעסיקים לארגוני העובדים נתייחס לשלוש שאלות:

האחת – האם ניתן לבקש עובדים למסור מידע בענין התחסנותם?

המכון הישראלי לדמוקרטיה[17], הסומך את תשובתו חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה באשר לעובדי ההוראה העובדים ברשויות המקומיות[18] ועל עמדת האגודה לזכויות האזרח,[19]  משיב כי דרישה כזו יכולה להיעשות רק לפי הסמכה בדין, בחתימת נושא המידע – העובד על כתב ויתור סודיות רפואיות או בהתאם לדרישות תכלית ראויה, רלוונטיות, מידתיות ותום לב. זאת משום שמול זכותו של העובד לפרטיות עומדות זכויותיו וחובותיו של המעסיק לנהל את העסק ביעילות, לוודא שהעובד כשיר מבחינה בריאותית לבצע את תפקידו ושאינו מסכן את עצמו, את העובדים בחברתו או את לקוחות המעסיק.

חוות הדעת של משרד עו"ד פיינברג גם עונה בחיוב, ובאופן רחב יותר, על שאלה זו בנימוק שהתכלית לקבלת המידע האמור הינה מניעת סיכון להדבקת אחרים והיא רלוונטית לתכנון או החלטות ביחס למתכונת העבודה. תשובה זו תקפה, לשיטתו של משרד פיינברג גם אם דרישה כזו למסירת מידע רפואי עלולה להוות פגיעה בפרטיות.

השניה – האם המעסיקים יוכלו לקבוע הוראות שונות ביחס לעובדים שלא התחסנו לעומת עובדים שהתחסנו או שחלו והחלימו?

שאלה זו מתעוררת בהקשרם של התכנסויות פרונטליות לרבות הרצאות, כנסים או ישיבות פרונטליות, עבודה בחללים משותפים, שימוש במטבח משותף או חדר אוכל, הסעות. משרד עו"ד פיינברג השיב על שאלה זו בחיוב בתנאי שמדובר בהחלטות ענייניות ומידתיות, שמטרתן מניעת סיכון לעובדים אחרים במקום העבודה, ובלבד שההסדרים החילופיים לעובדים הבלתי מחוסנים יעמדו בכללי מידתיות. מובן כי גם מתכונת העבודה הנוגעת למחלימים ומחוסנים צריכה לעמוד בדרישות הדין, כמו  למשל התו הסגול שעדיין בתוקף.

במסקנותיה מסתמכת חוות הדעת של משרד פיינברג על פרשנות שני בג"צים: האחד – בג"ץ[20] עירית סלואד נ' הכנסת והשני – בג"ץ[21]  לוונטהל נ' ראש הממשלה, מהחלטות אלה הם מסיקים כי בתקופה זו, שאינה ימים של שגרה, בסיס האיזונים בין הזכויות החוקתיות משתנה ולכן יש לפעול בהתאם להוראות הבג"ץ שקבע כי "זכויות חוקתיות בסיסיות כמו הזכות לפרטיות, לקניין, לחופש העיסוק ולחופש התנועה בתוך ישראל נאלמות דום מול מונחים כמו סגר והסגר, כתר, מחסומי דרכים, איכון טלפונים על ידי השב"כ, ריחוק חברתי ועוד. כל אלה חולפים בסך לפנינו כמו חלום בלהה דיסטופי במדינה דמוקרטית שחירויות האזרח הן בבסיס קיומה. בימים של שגרה, אמצעים אלה היו נפסלים על אתר כבלתי חוקיים בעליל, אך הימים אינם ימים רגילים ומפני 'שהשעה צריכה לכך' (יבמות צ ע"ב, סנהדרין מ"ו ע"א), אין מנוס אלא מלהלקות את הציבור, הגם שלא חטא ואינו ראוי ללקות". למסקנות אלו של בג"ץ השלכות על האיזונים בין הזכות לעבוד, הזכות לחופש העיסוק, הזכות לפרטיות[22] והזכות לכבוד האדם[23] לבין זכויות כלל האזרחים לחיים ולבריאות.

השלישית – האם ניתן להעניק תמריצים למתחסנים במקומות העבודה?

בענין תמריצים לעובדים מתחסנים הבג"ץ קבע בענין עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' משרד הרווחה[24] כי ההבחנה שקבע התיקון לחוק הביטוח הלאומי בין הורים שחיסנו את ילדיהם להורים שנמנעו מלעשות כן לעניין הפחתת סכום נקוב של קצבאות הילדים, יש בה משום פגיעה בזכות החוקתית לשוויון של ההורים שבחרו שלא לחסן את ילדיהם, אך היא עומדת במבחן המידתיות. תובנות אלו עשויות לשמש מעסיקים בעת מתן תמריצים לעובדים מתחסנים.

המלצה: מיון מקומות העבודה

היחס לעובדים בסוגית ההתחסנות מצריך חלוקת מקומות העבודה לשתי קבוצות: האחת – מקומות עבודה שבהם העובדים נפגשים עם קהל לרבות מערכת הבריאות, הסיעוד והחינוך. השניה – מקומות עבודה שבהם העובדים לא נפגשים בהכרח עם קהל. ההתייחסות לעובדים על פי מפגשם עם קהל היא מוטיב חוזר במספר חוות דעת: משרד עו"ד פיינברג מתייחס לכך בחוות דעתו, ובהודעה המשותפת של נשיאות המגזר העסקי והסתדרות העובדים הכללית החדשה מתאריך 23.2.21 שגם שם נעשית אבחנה בין עובדים שמקבלים קהל לאלו שאינם מקבלים קהל. לשיטתם, בכל הנוגע לעובדים שאינם מחוסנים, שמקבלים קהל באופן קבוע וכן עובדים כאמור שבמסגרת תפקידם באים במגע באופן קבוע עם אוכלוסיות בסיכון ואשר לא ניתן לשלבם בעבודתם הרגילה, ממליצים נשיאות המגזר העסקי וההסתדרות, לפעול, ככל שניתן ובמגבלות המעסיק, כדלקמן:

• "לדרוש הצגת בדיקת קורונה שלילית מעודכנת, מדי 72 שעות ולגבי העובדים שלעיל העובדים במקומות עבודה בעלי מאפיינים מיוחדים, אשר בהם סכנת ההדבקה עלולה לסכן חיים, בתכיפות גבוהה יותר.

ככל שלא תתאפשר הצגת בדיקה כאמור לעיל, ממליצים הצדדים לפעול, בהתאם למגבלות המעסיק ולצרכי העבודה, כדלקמן:

• להעביר את העובד למקום מרוחק מעובדים אחרים, לקוחות ואח' או עבודה מהבית.
• לנייד את העובד לתפקיד אחר אותו ניתן לבצע במקום מרוחק מעובדים אחרים, לקוחות ואח'."

 

אבחנה זו אין בה כדי לתת לגיטימציה לפגיעה בעובדים ובזכויותיהם. כך במכתב לגב' חגית מגן ראש מינהל שכר במרכז השלטון המקומי מתריע יו"ר המעו"ף עו"ד  גיל בר-טל מפני פגיעה בשכר או בהיקף המשרה בעקבות ההמנעות מהתחסנות של עובדי הרשויות המקומיות. יש אכן להבחין בין הסדרת תנאי עבודה שונים לעובדים המחוסנים לעומת הלא-מחוסנים לבין פגיעה בשכרם או בהיקף משרתם בעקבות אי ההתחסנות. יש לבדוק ולבחון כל מקום עבודה וסוגי עובדיו לגופם על בסיס הנורמות החוקתיות של משפט העבודה.

לסיכום:

עולם העבודה מתמודד עם מחלוקות רבות בין העובדים למעסיקים אך החוט המקשר בין שניהם הוא השאיפה למגר את הנגיף בכל אמצעי אפשרי. "אויב" זה מאחד בין יריבים אך גם בין שותפים ליחסי עבודה שחולקים את אותו מקום עבודה ואת המשימה של שימורו והצלחתו. לפיכך, שומה על כל הצדדים ליחסי העבודה לעשות את המיטב כדי להתמודד עם הנגיף במקביל לשמירה על רצף העבודה.

 

בונוס:

קובי אוז מראיין את פרופ' הדרה בר-מור בנושא. מתחיל בדקה ה18:

 

[1] תודות רבות לעו"ד מאיר אסרף, שותף במשרד עו"ד בנימין (בני) כהן, על הסיוע בכתיבת רשימה זו.

[2] ד' וייס, "מגפת שיתוק הילדים: אירוע מעצב מדיניות, 1949-1956", עיונים, כרך  34(2020), עמ' 172-199 https://in.bgu.ac.il/bgi/iyunim/34/Dorit-Weiss.pdf

[3] ראה על כך כתבה: א' לוי, "הוויכוח על הקורונה לא התחיל עם הקורונה", 19.2.21 באתר "דבר" https://www.davar1.co.il/283775/

[4] בפקודת בריאות העם, 1940 סעיף 19 מעניק סמכות לפקיד ציבורי או רופא ממשלתי לנקוט ב"אותם אמצעים אמצעים שיראה צורך בהם כדי להגן על גרי המקומות האלה מהידבקות, ולתכלית זו רשאי הוא, בין שאר דברים, להטיל על גרי העיר, הכפר או האזור הנ"ל חובת הרכבת-מגן או הרכבה אחרת שלדעתו יהא צורך בהן כדי לצמצם את התפשטות ההדבקה. המסרב ביודעין עפ"י סעיף זה להרכבת-מגן או להרכבה אחרת נגד אבעבועות, חולירע או דבר, יאשם בעבירה ויהא צפוי לקנס שלא יעלה על חמש לירות או למאסר לא יותר מחודש ימים."

[5] פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970 מגדירה בין היתר בסעיף 36(א)(1) הסמכה לשר העבודה לקבוע סידורים סבירים בעניין  "מניעת חשש סביר שיארעו מקרי מחלה שיש ליחסם לעבודה, לחמרים או לתהליך שבמפעל";

[6] https://main.knesset.gov.il/News/PressReleases/Pages/press24.02.21p.aspx

[7]  קוד נירנברג ראו: https://www.cancer.org.il/download/files/nispach_2_achrei_haprakim.pdf   קוד זה היווה הבסיס הראשוני לפיקוח האתי-רפואי בוועדות הלסינקי בכל הנוגע לניסויים בבני-אדם.

[8] ע' 7 לחוות הדעת של משרד סוכובולסקי שאין בו הפניה מפורשת לקריאה זו.

[9] https://ec.europa.eu/commission/presscorner/detail/en/speech_21_505

[10] קבוצת חוקרים בפקולטה למשפטים ובחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, הכוללת את פרופ׳ דוד אנוך, ד״ר נטע ברק-קורן, פרופ׳ מיכל שור-עפרי, פרופ׳ דוד הד, וד״ר עפר מלכאי, "חיסונים, התניות ונשיאה בעלויות",  16.2.21. (להלן: נייר העמדה של האוניברסיטה העברית). הנייר מתייחס להצעות להתנות בהתחסנות פתיחה מחודשת של בתי ספר, אוניברסיטאות, מוסדות תרבות ופנאי, ועוד מוסדות שנסגרו לפעילות פיזית רגילה עם פרוץ מגיפת הקורונה במרץ 2020, בשל היותם מוקדי התקהלות המונית, והיו סגורים במרבית החודשים שחלפו מאז (״התו הירוק״).

[11] ע' לנייר העמדה של האוניברסיטה העברית.

[12] על האיזון האופקי בין הזכויות המתנגשות ראו בג"ץ 2435/20 עו"ד ידידיה לוונטל ואח' נ' ראש ממשלת ישראל ואח', פורסם בנבו (7.4.20): "באיזון האופקי שבין הזכויות, אנו מציבים הפעם מול הפגיעה בחירויות ובזכויות יסוד כמו חופש התנועה את הזכות לחיים ולשלמות הגוף, מצב בלתי שכיח במקומותינו. באיזון אופקי זה, ידה של הזכות לחיים על העליונה."

[13] יובל שני מרדכי קרמניצר עמיר פוקס ותהילה אלטשולר שחם, "כפייה, התנאה ותמרוץ אזרחים להתחסן – חוות דעת", המכון הישראלי לדמוקרטיה, 18.2.21 (להלן: נייר העמדה של המכון הישראלי לדמקורטיה).

[14] יובל שני מרדכי קרמניצר עמיר פוקס ותהילה אלטשולר שחם, "כפייה, התנאה ותמרוץ אזרחים להתחסן – חוות דעת", המכון הישראלי לדמוקרטיה, 18.2.21

[15] https://ec.europa.eu/commission/presscorner/detail/en/speech_21_505

[16] נשיאות המגזר העסקי וההסתדרות הכללית: הודעה משותפת בנושא: התחסנות עובדות ועובדים מקבלי קהל ובמגע עם אוכלוסיות בסיכון כנגד נגיף הקורונה. ההודעה של נשיאות המגזר העסקי עליה חתום דב אמיתי, יו"ר נשיאות המגזר העסקי וההסתדרות הכללית החדשה עליה חתום ארנון בר-דוד, יו"ר הסתדרות העובדים החדשה מתאריך 23.2.21.

[17] נייר העמדה של המכון הישראלי לדמוקרטיה

[18] חוות דעתו של עו"ד רז נזרי מתאריך 18.2.21

[19] האגודה לזכויות האזרח, זכויות האדם בישראל – תמונת מצב 2013, 87

[20] בג"ץ 1308/17 עיריית סלואד נ. הכנסת  (פורסם ב LawData 9.6.2020)

[21] בג"ץ 2435/20 לוונטהל נ' ראש הממשלה, [פורסם ב LawData] פסקה 1 (7.4.2020)

[22] על הזכות לפרטיות במקום העבודה: עס"ק (ארצי ) 7541-04-14 הסתדרות העובדים הכללית החדשה מרחב המשולש הדרומי – עיריית קלנסווה (פורסם ב LawData, 15.03.2017)

[23] בהקשר של כפית עובד להתחסן: ראו חוות הדעת של המשנה ליועמ"ש – עו"ד רז נזרי – כי כפיית האפשרות לחייב עובדים להתחסן תלויה בנסיבות מקום העבודה.

[24] בג"ץ 7245/10 (פורסם ב  LawData4.6.13)