הזכות לקבלת חופשה שנתית בתשלום הינה אחת מהחשובות בדיני עבודה, והיא מאפשרת לכל עובד להיעדר מהעבודה בתשלום, פרק זמן נקוב, מבלי שהיעדרות זו תפגע ביחסי עובד-מעביד בינו לבין מעסיקו.

הוראות חוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית", "החוק"), קובעות את זכותו של העובד לחופשה שנתית, את אורך החופשה, מועדה, צבירתה, התשלום בגינה וכד'.

מספר ימי החופשה השנתית לו זכאי כל עובד נקבע בהתאם לוותק של העובד במקום העבודה, אורך שבוע העבודה שלו במקום העבודה, משך הקשר המשפטי (יחסי עובד-מעביד) במהלך השנה הקלנדארית ומספר הימים בפועל שעבד העובד במהלך השנה. כאן המקום להדגיש, כי "שנת עבודה" הוגדרה בחוק כשנה קלנדארית, דהיינו פרק זמן של 12 חודשים, שתחילתו באחד לינואר של כל שנה.

צבירת ימי החופשה נעשית באותו אופן למי שעובדים יום עבודה מלא ולמי שעובדים בהיקף של יום עבודה חלקי ("משרה חלקית"), והיא מוגדרת בסעיף 3 לחוק כדלקמן:

אורך החופשה לכל שנת עבודה אצל מעסיק אחד או במקום עבודה אחד הוא: בעד כל אחת מהשנים הראשונות – 16 יום; בעד השנה השישית- 18 יום; בעד השנה השביעית  – 21 יום; בעד השנה השמינית ואילך- יום נוסף לכל שנת עבודה, עד למקסימום חופשה של 28 יום.

היה הקשר המשפטי שבין העובד ובין המעסיק קיים כל שנת העבודה, והעובד עבד באותה שנה לפחות 200 ימים – יהיה זכאי העובד למספר ימי חופשה כאמור לעיל. עבד פחות מ- 200 ימים – יהיה מספר ימי החופשה חלק יחסי ממספר ימי הזכאות כיחס מספר ימי העבודה בפועל אל המספר 200. במידה וההקשר המשפטי שבין העובד ובין המעסיק קיים רק בחלק מהשנה, החישוב נעשה כיחס מספר ימי העבודה בפועל של העובד באותה שנה קלנדארית אל המספר 240.

בעניין ספירת ימי עבודה בפועל, הרי שיש לכלול בימים אלה גם את ימי ההיעדרות של העובד בתשלום באותה שנה קלנדארית, כגון חופשה שנתית, ימי מחלה בתשלום, ימי חג ומילואים.

במילים אחרות: אין שוני בין מספר ימי החופשה אשר צובר עובד במשרה מלאה לבין אלה של עובד במשרה חלקית. עובד במשרה חלקית, העובד מידי יום בשבוע, יהיה זכאי למכסת ימי חופשתו ככל עובד אחר, כשהתמורה תינתן לו עפ"י שכרו הרגיל ליום עבודה. ביטוי להיקף המשרה, נמצא בסעיף 10 לחוק חופשה שנתית אשר קובע:

המעסיק חייב לשלם לעובד בעד ימי החופשה דמי חופשה בסכום השווה לשכרו הרגיל.

עובד במשכורת חודשית זכאי לדמי חופשה בשיעור השכר אשר היה מקבל עבור עבודתו באותם ימים שהוא מנצל את ימי החופשה השנתית ואילו לעובד בשכר (יומי או עובד שעתי) מחושבים דמי החופשה לפי שכר העבודה היומי הממוצע שלו (ממוצע שכר יומי מחושב לפי חלוקת השכר ששולם בשלושת החודשים האחרונים ליציאתו של העובד לחופשה שנתית ב-90).

לסיכום: עובדים במשרה חלקית אינם צוברים חופשה שנתית בהתאם לאחוז משרתם, אלא את אותו מספר ימי חופשה כמו העובדים במשרה מלאה, אולם שווי יום החופשה שלהם יהיה נמוך יותר בהתאם לחלקיות משרתם. כאמור לעיל, לעובד שאינו מבצע עבודה מדי יום – ייחשבו ימי הזכאות לחופשה שנתית בהתאם למספר ימי העבודה בפועל באותה שנת עבודה קלנדארית, ובמידה והם לא מגיעים ל-200 ימים, החישוב לזכאות ייעשה באופן יחסי.

חוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951

ת"צ 43356-01/18 דוד בריגה נגד ריקושט 3000 בע"מ

עסק (ארצי) 68/09 הסתדרות העובדים הכללית החדשה, האיגוד המקצועי של עובדי החשמל, המתכת והאלקטרוניקה נ' אלביט מערכות אלקטרו-אופטיקה בע"מ (אל-אופ), התאחדות התעשיינים בישראל