ביום 11/11/2018 פרסם נציב תלונות השופטים, שופט בית המשפט העליון בדימוס, אליעזר ריבלין את החלטתו בעניין תלונה שהגיש אלון תובל מנכ"ל ארגון תחרות וקבע כי לבית הדין הארצי לעבודה אין סמכות חוקית לפעול כמגשר.
השופט ריבלין הזיז את הגבינה לשחקנים רבים בתחום יחסי העבודה, שהתרגלו לכך שבשנים האחרונות בית הדין הארצי לעבודה הופך לסוג של מגשר ונכנס לקרביים של סכסוכי עבודה כלליים במשק. בית הדין הארצי אימץ לעצמו שיטה לפיה הוא נמנע מהכרעה משפטית בסכסוכי עבודה שונים למען הידברות, לעיתים אף תחת כפייה, ומתוך אמונה שבדרך זו יתמעטו ימי שביתות במשק וניתן יהיה לחזור למערכת יחסי עבודה תקינה.
במקום להכריע במקרה המשפטי הקונקרטי, מעדיף בשנים האחרונות בית הדין הארצי לעבודה (כשמי שפיתח בעיקר את השיטה היה הנשיא אדלר) להיות זה שמפקח מלמעלה על הסכסוך, נותן לצדדים הניצים להוציא קיטור, ומנסה למצוא את שביל הזהב להחזיר את הצדדים לדבר, גם כאשר אחד מהם טוען במלוא המרץ כי מוצה המשא ומתן.
הרעיון הכללי הוא לאפשר לצדדים להוציא את התסכולים שלהם על ההתנהלות של הצד השני בפני גורם חיצוני, מתוך שאיפה שאותה ונטילציה תאפשר להם לשוב לחדר המשא ומתן עד שיעלה עשן לבן ויגיעו לפיתרון מוסכם. בקיצור, בית הדין הארצי לעבודה מעדיף שהצדדים יעשו בעצמם את העבודה ויגיעו להבנות במקום שהוא יקבל הכרעה שיפוטית מחייבת.
יש הטוענים, כי המסלול שאליו כיוון בית הדין בשנים האחרונות הוביל רק להעלאת כוחה של הסתדרות העובדים הכללית. השופטים מבינים היטב איזה נזק יכול להיגרם למשק ולכלכלה משביתה כללית, אבל מבינים גם שמדובר בוועדי עובדים בעייתיים, שהתרגלו לכך שיש להם ביד נשק רב עוצמה והם לא מהססים להפעיל אותו. ייתכן ששופטי בית הדין לא רוצים להגיע לסיטואציה, אליה הגענו בסכסוך הנמלים האחרון שעדיין עומד וקיים של ביזיון הצווים שהם מוציאים והם לא מעוניינים להגיע למצב שבו מערכת אכיפת החוק פועלת במלוא העוצמה כנגד מפרי החלטות שיפוטיות.
אלא שחוסר הרצון להתמודד עם הפעולות לעיתים הבריוניות של וועדי העובדים החזקים ביותר במשק, לא יכול להקנות סמכות מקום שהמחוקק לא הקנה.
פעמים רבות ההסתדרות מבקשת לגרור את בית הדין הארצי לעבודה לתוך הסכסוך ולשפר את מצבה ולו מבחינה תקשורתית. ההסתדרות יוזמת סכסוך עבודה מתוך ידיעה שהארגונים הכלכליים לא יאפשר לדבר לעבור ויפנו לבית הדין לעבודה והנה העלינו את הנושא שחשוב לנו באותו רגע לראש סדר היום התקשורתי. כך למשל, ביקשה ההסתדרות להשבית את כלל המשק בנושא של בעיות הבטיחות בענף הבנייה. אין חולק על חשיבות הנושא והוא חייב לבוא לידי הסדרה מיידית, אבל מה בין הבעיה הפרטנית של ענף הבנייה להשבתת כלל המשק?
בסוף ההסתדרות ומשרד האוצר הגיעו להסכם, וההסתדרות גרפה את ההון התקשורתי מבלי שהתקיים דיון בבית הדין הארצי, למרות שכל הצדדים, לרבות הגורמים השיפוטיים, התכוננו אליו והגיעו למקום כדי לטעון את טיעוניהם.
בכל מקרה, אפשר להתווכח עם גישה זו של בית הדין הארצי לעבודה ואפשר להסכים לה. רק דבר אחד ברור, על פי טיעוניו המשפטיים המנומקים של השופט ריבלין, פרקטיקה זו נעשית, כבר לאורך שנים, בחוסר סמכות.
במשך שנים ליוויתי לא מעט סכסוכים גדולים במשק, כאלו שיכלו בקלות להגיע למצבים של מגה שביתות. לאחר שעיינתי וחזור וקראתי בהחלטתו המנומקת של השופט ריבלין, אני סבור שהצדק עימו.
לא אהבתי לקרוא את תגובתם המתואמת של יו"ר הסתדרות העובדים הכללית ונשיא התאחדות התעשיינים, שתקפו את השופט ריבלין בצורה לא עניינית. נאמר עליו כי הוא לא מבין ביחסי עבודה. מדוע? כי נדרשת שקיפות? כי מישהו חושב שלא נכון לסגור דברים בחדרי חדרים הרחק מעינו של הציבור? כידוע, אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר וכאשר נושאים חשובים נסגרים הרחק מפיקוח ציבורי, אנחנו עלולים לפגוע באמון הציבור במערכת בתי הדין לעבודה וזה דבר סופר בעייתי.
מניסיוני אני יכול להעיד איך הדברים עובדים בבית הדין הארצי לעבודה. כאשר ההסתדרות מודיעה על סכסוך עבודה, על פי חוק יש תקופת צינון של 14 ימים, שלאחריה היא יכולה לפתוח בשביתה. במדינה מתוקנת המדינה הייתה צריכה להיות זו שפונה לבית הדין הארצי בבקשה לקבל צווי מניעה כנגד השביתה, אבל בפועל המדינה לא אקטיבית כפי שהייתה צריכה להיות ואת הבקשות לצווי המניעה מגישים בדרך כלל ארגוני המעסיקים, שכן מי שיספוג את הנזקים הכלכליים הכבדים לא תהיה המדינה, אלא בעלי העסקים החברים בארגונים הכלכליים.
מזומן דיון בהרכב הבא: שלושה שופטים מקצועיים ועוד ארבעה נציגי ציבור, שני נציג מעסיקים ושני נציגי עובדים. שאלת תרומתם של נציגי הציבור לדיונים היא שאלה למאמר נפרד. בכל מקרה, אם נמשיך בתיאור התהליך, פעמים רבות מתקיימת ישיבה פורמאלית בה מדברים הצדדים המעורבים בצורה כללית על הסכסוך באופן תמציתי. לאחר מכן מתחיל סוג של הליך גישור.
הצדדים, בהרכב מצומצם של מקבלי החלטות, מתבקשים להגיע ללשכת השופט, בד"כ אב בית הדין, נשיא בית הדין או סגנו בלבד מקרב הצד השיפוטי. השופט מבקש לזמן אליו בכל פעם צד אחד על מנת לשמוע מקרוב מה מפריע לו ומה הם הקווים האדומים שלו. לאחר ששמע את הצדדים, הוא קורא להם פעם נוספת ומנסה להציג את העמדה של הצד השני כדי לראות היכן יש מרווח למשא ומתן.
לרוב, גם כאשר הצדדים מתבצרים בעמדתם, מתקבלת החלטה המבקשת מהצדדים לשוב לשולחן המשא ומתן ביתר שאת, לקיים פגישות רצופות בדרגים המכריעים ביותר על מנת לנסות להגיע להבנות. בית הדין מבקש להגיש לו עדכונים על מנת לדעת כיצד להמשיך לטפל בסכסוך מתוך תקווה שהצדדים ישברו את הקרח וההליך המשפטי יתייתר.
פעולה זו מייצרת לחץ גדול להידבר גם כאשר חושבים שאין מקום להידברות ולתת עוד מתנים לצד השני. אבל קיים חשש שאם לא תקוים ההידברות האמורה, בית הדין לא יראה זאת בעין יפה והדבר יבוא לידי ביטוי בהחלטה של בית הדין. במקום לקבל החלטה מהירה, חותכת, עם מסלול של ערעור לבית המשפט העליון, הנושא נסחב ואורך זמן רב.
בנקודה זו חשוב להביא מדבריו של נשיא בית הדין הארצי לעבודה לשעבר, סטיב אדלר, שכאמור הרחיב מאד את המסלול הלא פורמאלי שתואר מעלה בעבר הוא קבע כי :
"[7] פירוש מילולי ודווקני של המונח "צדדים להסכם קיבוצי כללי" שבסעיף 25(1) לחוק בית הדין לעבודה עולה בקנה אחד עם עמדת המדינה, שכן המדינה במעמדה השלטוני אינה צד להסכם קיבוצי כללי והעתירה אינה מכוונת כנגד המדינה בכובעה כמעסיקה הגדולה במשק. אולם, פירוש המתחשב במערכת יחסי עבודה, במתכונתה כיום, מוביל לאימוץ עמדה אחרת.
לדידי, תכליתו של סעיף 25(1) לחוק בית הדין לעבודה היא להעביר למסלול של הכרעה מהירה סכסוך ארצי מרכזי, ובמיוחד סכסוך שעניינו ביחסי עבודה במשק כולו. מדובר בסכסוכים יוצאי דופן, כגון שביתה כללית במשק או שינוי קיצוני במערכת הפנסיה. סכסוכים שמעצם טיבם דרושה בהם הכרעה מהירה של הערכאה העליונה בתחום משפט העבודה והביטחון הסוציאלי. בנסיבות מיוחדות שכאלה ישמע בית הדין הארצי ראיות ובעיקר יציג שאלות למומחים שנתנו תצהירים. הנשיא דאז סטיב אדלר….."סק (ארצי) 5/03 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' התאחדות התעשיינים בישראל (16.7.2003).
הפליאה אותי גם תגובתו של בא כוח ההסתדרות, עו"ד שי תקן, שבכתבה באתר ynet התבטא באופן הבא:
"נניח והיו נותנים צו באולם לחזור לעבודה ,זה לא אומר שהיו באמת חוזרים לעבודה בפועל כל כך מהר. פורמאלית אם לא היו חוזרים לעבודה אז היו נותנים להם עוד צו עוד 20 צווים אבל אם העבודה בפועל לא הייתה חוזרת לסדרה אז כולם נפגעים בעצם".
מה אומר לנו ב"כ ההסתדרות, שצווים הם סוג של המלצה? שאם רוצים מקיימים ואם לא, אז לא? שאין אפשרות לאכוף החלטה שיפוטית על וועדי העובדים מהמפונקים ביותר שיש בישראל? שבגלל שהם יסלימו את מערכת יחסי העבודה, צריך לחשוש מהם? האם באמת כוונתו היא שיש גורם שנמצא מעל החוק? האם אנחנו נמצאים במדינה שבה כל דאלים גבר? האם שכח ב"כ ההסתדרות שבעבודה המאורגנת יש זכויות, אבל גם חובות ואחת מהן היא הפעלת המרות הארגונית? האם בהתאם לאותו קו מחשבה גם המדינה יכולה לא לקיים צווים שיפוטיים כי זה לא נוח לה או לא מתקבל על דעתה?
אם חושבים שהדרך שסלל בית הדין הארצי לעבודה בשנים האחרונות היא דרך טובה, יש כיוון ברור כיצד לעגן אותה – שינוי חקיקה, כי נכון לעכשיו קיים מצב חמור לפיו גורם שיפוטי פועל ללא מתן סמכות בחוק.
חשוב לי להבהיר שאני בהחלט בעד הליכי הידברות וגישור, שיכולים לא אחת לספק לצדדים את הסולם לרדת מהעץ שאליו טיפסו.יחד עם זאת, אני חושב שהליכים אלו לא יכולים להתבצע על ידי הגורם לו ניתנה הסמכות להכריע בסכסוך המשפטי. גישור ושיפוט הם עירוב מין בשאינו מינו.
העובדה שהיה נוהג במשך שנים עדיין לא אומרת שהוא היה חוקי. ולו למראית העין של הצדק ושל האמון במערכת בית המשפט, שופטי בית הדין הארצי לעבודה צריכים להיות הראשונים להפסיק נוהל פסול זה.
