(בעקבות סע"ש 55280-08-16 שיכון ובינוי סולל בונה תשתיות בע"מ נגד ראובן בן שמעון, ניתן בבית הדין לעבודה בתל אביב ביום 14.9.16[1])

החזקת העתקי מסמכים וחומרי עבודה ברשותו של העובד היא סוגיה בעייתית מאד מתחום הקנין הרוחני ומערכת יחסי עובד-מעסיק. מחד – המעסיק יטען כי מדובר בקנינו הפרטי ולכן חובה על העובד להימנע מלהחזיק במסמכים אלו. העובד מצידו יטען כי הוא צריך מסמכים אלו לצרכיו – בין אם לצורך הצגת "תיק עבודות" בפני מעסיקים עתידיים בראיונות עבודה, בין אם להגנה על שמו הטוב או על התראותיו על מחדלים, או לשם מזכרת אישית. המסגרת המשפטית לטענות אלו של העובד היא התיאוריה כי לעובד זכויות "מעין-קנייניות" במקום עבודתו (ומכאן, למשל, זכותו לחופש עיסוק ואיסור המעסיק למונעה בתניות איסור תחרות), ולכן יש לצקת למושג "הזכות המעין -קניינית" אף את האחזקה בהעתקי מסמכים.

לאחרונה קבע בית דין לעבודה החלטה תקדימית[2] בה קיבל שתי טענות משמעותיות של מנהל בטיחות בחברת בנייה, והפכן להלכה מחייבת שאף קיבלה בינתיים תוקף תקדימי מחייב בבית הדין הארצי לעבודה, משנדחה ערעור החברה בנושא.

העקרון הראשון הוא, כי עובד רשאי להחזיק ברשותו העתקי מסמכים וחומרי עבודה אליהם נחשף במסגרת עבודתו אצל המעסיק, באופן שהוכר שגם לעובד זכות במסמכים אלו, ואלו לא שייכים בלעדית למעסיק אלא אף לעובד, גם אם נכתבו במסגרת העבודה, עבור המעסיק או במחשבו. וכדברי שופט בית הדין לעבודה דורי ספיבק: "…(לעובד) עומדת לו זכות להחזיק, גם אם לא לעשות שימוש או להעביר לצדדים אחרים, בהעתקים של מסמכים שונים שאותם ערך או שאליהם נחשף במהלך עבודתו, למשל תכתובות פנימיות כאלה ואחרות שהוא היה צד להם, מסמכים שהוא עצמו ערך ועוד".

הקביעה המשמעותית השניה שנקבעה בהחלטה תקדימית זו, כי על בית דין לבדוק לא רק את התביעה עצמה במובנה הצר אלא אף את כלל הנסיבות אשר סביב התביעה והגשתה, בין היתר על מנת לבדוק האם אין מדובר ב"תביעת השתקה". ובלשון בית הדין: "החשד המתגנב לליבנו שלפחות אחת ממטרותיו של ההליך שבפנינו (תביעת החברה מהעובד להשבת העתקי מסמכים – ע.ג.) הינה להרתיע את העובד, כמו גם עובדים אחרים, מהשמעת דברי ביקורת או חשיפת האמת, דהיינו שיתכן שלפנינו תביעת השתקה – strategic law action against public participation " ((SLAPP." לפי קביעת בית הדין לעבודה, במקרה כזה על בית הדין להבדיל בין סיבה למסובב ולא לאפשר או לתת יד לשימוש מניפולטיבי שעושים צדדים חזקים בנגישותם לשירותים המשפטיים על מנת להשתיק דברי ביקורת או חשיפת האמת מצד עובדים.

עיקרו של הסכסוך בכך שראובן בן שמעון, ממונה בטיחות בחברת בנייה מרכזית,  העתיק 15,000 מסמכים מכונן המחשב  של המעסיק בעודו עובד, והשאירם בידיו גם לאחר סיום עבודתו. ראובן היה ממונה בטיחות והיה אחראי בין היתר על מילוי דוחו"ת בטיחות. על רקע ריבוי תאונות עבודה באתרי הבנייה של החברה, ובהיות העובד מודע לבעייתיות של מניעת תאונות עבודה עד כדי כך שהוא ייסד את "הפורום למניעת תאונות עבודה", ראה ראובן חובה לעצמו להחזיק בהעתקי מסמכים אלו. זאת, על מנת לדווח לרשויות ולשמרם למקרה של טענות עתידיות כלפיו, ולהתריע מפני מפגעים ואף למוסרם לעיתונאים, ככל שיחליט, לשם ביצוע תחקירים בנושא. יודגש כי אין מדובר במסמכי המקור ובידי המעסיק נותרו כל המסמכים המקוריים, שהעובד רק העתיקם. גם נשללה תלונת המעסיק למשטרה על פריצה למחשבים, מאחר ומדובר היה בהעתקת קבצים על ידי העובד ממחשבו אצל המעסיק ובהיותו עדיין עובד.

החברה טענה לזכויות בלעדיות במסמכים אלו, ראשית מכח זכותה לקניין, ושנית מכח "הסכם סיום העבודה", שלטענת העובד, היה "הסכם ההשתקה", בו "סוכם" כי בתמורה לגמול כספי שהעובד יקבל יהא עליו להחזיר לחברה את כל המסמכים וכי אין הוא רשאי להזכירם ברבים או לתת להם פרסום.

בית הדין לעבודה דחה את טענות החברה. בית הדין דווקא קבע, כי העובד זכאי להמשיך להחזיק במסמכים ואף נמנע מלפסוק כי הוא מצמצם את קביעתו רק למקרה של ממונה בטיחות ביחס לדוחו"ת בטיחות, אודותם במילא יש לדווח לרשויות, ולכן, כטענת העובד, הינם בעלי "ייחוד סטטוטורי" ולא מסמכים פנימיים או סודיים. קביעתו של בית הדין הורחבה לעבר "העתקי מסמכים" בכלל. בהחלטתו עשה בית הדין את האבחנה בין "אחזקה" לבין "שימוש", והדגיש כי המבחן המשפטי לצורך בדיקת זכותו של העובד לעשות בהם שימוש יהיה לפי סוג השימוש שנעשה במסמכים אלו, ולא לעניין עצם אחזקתם, שכאמור תחשב כמותרת. כלומר – האחזקה במסמכים עדיין אינה נותנת חסינות מפני הפצתם הבלתי מבוקרת למתחרים או פגיעה בסודיות העיסקית של המעסיק, אלא המבחן יעשה לפי טיב השימוש במסמכים "המוחזקים" על ידי העובד שנטלם, לפי כלל ההקשרים. בעניינו קבע בית הדין, כי מסמכים אלו חיוניים לעובד, "בין היתר לצורך הגנתו בהליכים משפטיים".
מכאן כי דרישה גורפת של מעסיק כי עובד יחזיר את כל המסמכים שברשותו מבלי שיוכל לשמור העתקיהם – תחשב בעקבות פסק דין תקדימי זה לאסורה.

בתרגום לשפת היומיום, אפשר ליישם את פסק הדין למשל לעניין רשומות רפואיות. מדוע שרופא לא יוכל להחזיק בידיו העתקי דו"חות ניתוחים שביצע ועליהם חתם, והם יהיו קניינו של מעסיקו בלבד? הרי הרופא הוא שביצע את הניתוח, הוא שכתב את הדו"ח והוא שחתום עליו. נניח שאותו רופא אינו סומך על ארכיון בית החולים, והוא חושש מתביעת רשלנות עתידית וממקרה שבית החולים "יגלגל" בעתיד את האחריות עליו, בלא שיוכל להתגונן. לפי ההחלטה התקדימית, נראה שרופא רשאי להחזיק ברשותו העתקי דוח"ות הניתוחים שביצע. אין זה אומר שהוא יוכל להפיצם בלא אבחנה באופן שייחשב למשל כפוגע בסודיות הרפואית, אולם המבחן לא יהיה עוד "מבחן האחזקה" אלא "מבחן השימוש", כלומר לפי טיב השימוש שהרופא יעשה בהעתקי המסמכים שברשותו. לפי שעה, ומשמדובר בהחלטה תקדימית, עדיין לא ניתנה הדעת למשל לעניין חובת האחזקה לפי 'חוק מאגרי מידע' או חוקים אחרים עימם יכולה להיות התנגשות. אולם דרישת מעסיק להתיר בידיו הבלעדיות את דוחו"ת אלו תחשב, כאמור, לבלתי לגיטימית.

הנקודה העקרונית השניה שנקבעה בפסק הדין נוגעת, כאמור, ל"תביעות השתקה". מנתוני האגודה לזכויות האזרח[3] עולה, כי מדובר במגפה שהחלה בארצות הברית, זלגה גם לישראל, ומשמשת בעלי כח הנגישים לשירותים המשפטיים להגיש תביעות, לעיתים בלא כל עילה, לעיתים תוך היטפלות לזוטות דברים, ולעיתים תוך בלבול בין סיבה למסובב, רק על מנת להתיש צדדים חלשים מהם בהתדיינות משפטיות, לכפות עליהם עלויות ייצוג יקרות ובמילים פשוטות – על מנת להשתיקם. בישראל התיקון לחוק איסור לשון הרע, למשל, המאפשר אף קביעת פיצוי בלא צורך של "נפגע" להוכיח כל נזק, מהווה תמריץ לסוג כזה של תביעות. במקום להתמודד עם הביקורת מצליח אפוא הצד החזק "לקבור" את הביקורת בהתדיינות משפטית ארוכה ויקרה הניכפת על הצד המוחלש, או על העובד.

בענייננו, הטיעון של העובד בבית הדין היה כי הוא נאלץ לחתום בכפיה בעת הפסקת עבודתו על הסכם פרישה המעניק לו סכומי כסף (נמוכים, אגב, בגובה עשרות אלפי שקלים בודדים), בתמורה להתחייבותו כי לא ידווח לצדדים שלישיים, כולל לא לרשויות החוק והאכיפה, על כשלים וליקויים בטיחותיים ואחרים אליהם לטענתו נחשף במסגרת העבודה. לטענת העובד, הסכם מעין זה פוגע באינטרס הציבורי והוא אינו חוקי, מאחר וההליך כולו נולד בעצם מתביעת חברת הבנייה כי העובד יחזיר לה את המסמכים "החושפניים" לטענתו שנטל, וכי ייאכף "הסכם סיום העבודה" (הוא "הסכם ההשתקה") באופן שעל העובד יאסר להמשיך לדבר עם אנשים ואף ידווח עם מי דיבר ועל מה. כאמור, בית הדין דחה לחלוטין את דרישת המעסיק.

חשוב להדגיש כי בעניין "תביעות השתקה" צד או מעסיק שתובע עובדו בתביעה מהסוג הזה, בין אם בתביעת דיבה ובין אם בתביעת השתקה מסוג אחר, צריך לקחת בחשבון כי תביעה כזו עשויה "להתהפך" כנגדו, באופן שהצד הנתבע יהיה חופשי לטעון בבית הדין כל טיעון ולהשתמש בכל ראיה על מנת להפוך את היוצרות. במילים אחרות, להשקפתי ולפי ניסיוני דווקא תביעה מסוג זה נותנת במה ציבורית לצד הנתבע לשטוח את טענותיו באופן מלא ומסודר, הן על מנת שבית הדין יווכח כי מדובר בתביעת השתקה, והן על מנת לחשוף את האמת שהצד התובע ביקש להסתיר. כזכור, ישנה הגנה מלאה על דברים שנאמרים בבתי משפט ולא ניתן לתבוע עליהם. וכך במענה ל"תביעת ההשתקה" שהוגשה כנגד העובד בגובה של כמאה אלף ₪ (שעיקרה השבת סכומי "מענק הפרישה"), הוגשה על ידי העובד תביעה שכנגד, בגובה של כמיליון ₪, כנגד המעסיק, בה נחשף כל המידע שהעובד לדבריו נאלץ להסתיר בעקבות ההסכם שאולץ לחתום עליו, תוך ניצול הבמה המשפטית שמאפשרת לו לעשות כן בחסינות מלאה, ועוד ביוזמת המעסיק.
סופו של דבר, שהעובד שהגיע כנתבע, יצא כתובע-שכנגד עם סכום של כ-360 אלף ₪ שבמסגרת גישור בהליך זה נפסקו בעבורו על ידי בית הדין לעבודה.

לסיכום: השלכות פסק דין זה יהיו ארוכות טווח, באופן שיאוזן כח היתר של מעסיקים על עובדיהם בכל מה שקשור בזכויות שיש לעובדים להחזיק בהעתקי מסמכים שעד היום נחשבו שייכים למעסיק בלבד, ובקיצור ה"אצבע הקלה על ההדק" של צדדים חזקים ושל מעסיקים להשתמש בכלי התביעות השרירותיות כנגד עובדיהם וב"תביעות השתקה".

[1] הכותב ייצג את התובע שכנגד בענין זה
[2] ביה"ד לעבודה בתל אביב, סע"ש 55280-08-16 שיכון ובינוי סולל בונה תשתיות בע"מ נגד ראובן בן שמעון, ניתן ביום 14.9.16.
[3] "משתיק קול – משפטי דיבה כאיום על חופש הביטוי", הוצאת האגודה לזכויות האזרח, בעריכת עו"ד אבנר פינצ'וק, ינואר 2013