הקלטות במקום עבודה היא תופעה מוכרת היטב במרחב העבודה. השכלולים התכופים של הטלפונים הסלולריים ופיתוחי הבזק של האפליקציות שמאפשרים הקלטות בקלות שינו את פני מרחב הראיות שעומדות בפני העובדים. כיום, עובדת יכולה לנוע במקום עבודתה ולתעד בוידאו ובאודיו את כל הקורה סביבה ובכך להוכיח התנהגות עוינת מצד ממונים או קולגות לעבודה. המרחב החדש הזה מסייע לה במיוחד אם היא מבקשת לתעד התרחשויות בעייתיות במיוחד כחלק מתהליך תביעה שהיא מתכננת כנגד המעסיק.

מעסיקים חשים מאוימים ממציאות חדשה זו ומנסים לצמצמה ככל האפשר. בנושא זה של לגיטימיות הקלטות קיימים חילוקי דעות מסוימים בין בית המשפט העליון לבית הדין לעבודה.  ברשימה זו אצביע עליהן.

עמדתו של בית המשפט העליון[1] שהובאה על ידי השופט אליקים רובינשטיין המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בתארו דאז היתה כי “הקלטת אדם שלא בידיעתו נגועה ככלל בפגם מוסרי”. הנמקתו מבוססת על שיקוף ההתנהגות האנושית: שיחה בין אדם לחברו כאשר “חברו” אינו מודע לכך שהיא עומדת לשמש ראיה אינה מיועדת להקפדה “משפטנית” על כל מלה. לכן, אומר השופט רובינשטיין, המקליט ועושה בכך שימוש, הריהו עושה מעשה אשר לא יעשה “ברשות התורה” קרי, מעשה ההקלטה לדעתו הוא פסול. אמנם עמדה זו לא הפכה להחלטה מחייבת אך היא מביעה את גישתו של בית המשפט להתנהלות התקינה במקום עבודה.  השופט רובינשטיין מביא כתימוכין את החלטתו של השופט יצחק זמיר, שופט בית המשפט העליון כתוארו דאז, שקבע לענין האזנת סתר (שהיא עבירה שלא נדונה במערכת הנסיבתית שעמדה בפני השופט רובינשטיין) שאמנם אינה כוללת מצב בו מקליט השיחה הוא אחד הצדדים לה, כי הדין המשמעתי ככלל אוסר על הקלטת סתר של עובד את רעהו או הממונה עליו:

 

“התנהגות כזאת, שמקורה בחשדנות או בתככים, עלולה לזרוע חוסר אמון בין העובדים לבין עצמם, לשבש את היחסים בקרב שירות המדינה, ובסופו של דבר אף לפגוע בשירות שהוא נותן לציבור. עצם השיבוש ביחסים ובתפקוד די בו כדי לקבוע שהתנהגות כזאת היא התנהגות שאינה הולמת את עובד המדינה” (עש”מ 5246/99‏ אהרוני נ’ נציבות שירות המדינה, פ”ד נו(1) 481, 489 (1999)).

רובינשטיין תומך במפורש בהלכה זו ומדגיש כי היא ראויה לאישוש וחיזוק למרות שבמקרה שנדון בפניו הפרוצדורה האזרחית לא איפשרה לו להביאה לכלל החלטה מחייבת.

למרות עמדה זו, בבתי הדין לעבודה שוררת גישה אחרת ביחס לסוגיה זו. נקודת המוצא שלהם היא עמדתו הנחותה של העובד והצורך שלו להוכיח את טיעוניו.

 

בענין אורי בן ציון נ’ האגודה לקידום החינוך[2], (להלן: ענין בן-ציון) נבחנה סוגית פיטוריו של סגל מנהל פנימית אורט נתניה שהועסק בה כעשרה חודשים. לטענתו הוא פוטר בפיטורים לא חוקיים בשל השקפת עולמו השונה מזו של מנהלת הפנימייה, ומפני שפעל בהתאם להשקפת עולמו, והלין על מדיניות שלהבנתו הינה מדיניות גזענית, מפלה ולא חוקית ביחס לקיומם של קשרים רומנטיים בין חניכות יהודיות וחניכים ערביים בפנימייה. טענתו זו נדחתה עוד בבית הדין האיזורי תוך שנקבע כי שיקולים מקצועיים וענייניים עמדו ביסוד החלטת הפיטורין.

כדי להוכיח את טענתו עשה המערער שימוש בהקלטות שיטתיות שהקליט.

על כך אמרו השופטים גליקסמן איטח ואופק גנדלר: “עוד מצאנו לנכון לציין כי עצם הקלטתו של מעסיק או עמית לעבודה אינם מלמדים, בהכרח, על חוסר תום ליבו של המקליט. בסוגיה זו אין מקום לקביעות גורפות, אלא כל מקרה צריך להיבחן בהתאם לנסיבותיו.”

 

לענין זה הם מצטטים בהסמכה את פסק הדין ‏ ‏ ד”ר עמוס ברנס נ’ המרכז האקדמי כרמל[3]. שבו נקבעו ההלכות הבאות:

  • עצם הקלטת שיחות של העובד עם הממונים עליו וחבריו לעבודה אינה מעשה הגובל בפלילים.
  • לא בכל מקרה בו עובד (או מועמד לעבודה) מקליט את הממונים או עמיתיו לעבודה או גורם אחר, מהווה עילה מוצדקת לסיום העבודה.
  • יש להבחין בין שני מצבים:
    • מצב אחד: הוא מצב שבו עובד מבצע הקלטות ללא סיבה מוצדקת, באופן שיטתי, על מנת “לאסוף” ראיות לשעת הצורך ולעשות בהן שימוש בחוסר תום לב שאז יש בכך כדי לפגוע בבסיס יחסי האמון שבין עובד למעסיק,
    • מצב שני: הוא מצב שבו עובד או מועמד לעבודה נוקט פעולה זו על מנת להוכיח את טענותיו לפגיעה שלא כדין, במיוחד עת מדובר בטענות קשות להוכחה כגון הפליה, או חשיפת התנהלות בלתי תקינה במקום העבודה.
  • יש מקרים שבהם ללא הקלטת המעסיק או עמיתים לעבודה או גורמים אחרים, לא יוכל עובד לעמוד בנטל להוכיח את תביעתו (ראו למשל ע”ע 1353/02 מרגלית אפלבוים נ’ ניצה הולצמן [פורסם בנבו] פד”ע לט 495 (2003)).
    לפיכך, ככל שההקלטה בוצעה בתום לב, ונועדה לאפשר לעובד להוכיח פגיעה בו שלא כדין, או לחשוף מעשה לא תקין שנעשה במקום העבודה, עצם ההקלטה אינו פסול ולא ניתן יהא לראות בה עילה מוצדקת לסיום העסקתו של העובד.
  • בענין בן ציון נוספו תנאים כדלקמן:
    בעל דין אשר ערך הקלטות מצופה להגיש, או למצער להצהיר בפני הצד שכנגד, אודות כל ההקלטות שערך, בין שהן מחזקות את טענותיו ובין שהן מחלישות אותה. זאת, הן משום חובת תום הלב והן משום שבעל דין המבקש לבסס באמצעות קלטות שערך בזמן אמת טענת “אמת שיקפתי” מצופה למסור מידע אודות את כל ההקלטות שביצע  גם אם אלה לטעמו אינן רלבנטיות.
  • על תום ליבו של מקליט ניתן ללמוד מהנסיבות האופפות את ההקלטה, אך גם מנסיבות מאוחרות, ובכלל זה התנהלותו ביחס להקלטות במהלך הדיון.
  • בענין שאלת משקל ההקלטות: יש לבחון נסיבתית, בין היתר, את תוכן הדברים בכללותם, הקשרם, אופן הדיאלוג, קרי האם המוקלט מדבר לפי תומו ומיוזמתו או שמא טמונה בשיח הובלת המוקלט למחוזות אליהם לא בהכרח היה מגיע אלמלא הובלה זו. במלים אחרות: האם המקליט שואל את המוקלט שאלות מנחות שאלמלא נשאל לא היה משיבה עליהן.

בענין עע (ארצי) 20357-06-16 יוסף מאיר אנקרי נ’ א.א.ס אדוונס בע”מ, פורסם בLAWDATA(30.1.18) ניסה בעל דין להגיש הקלטות לשם הוכחת אמיתות טענותו בענין יחסי עובד-מעסיק.

הוא לא הצליח בכך ובית הדין הארצי קבע כי התנאים שנקבעו בפסיקה לקבלת קלטת כראיה לא  נתקיימו  במקרה דנן, ועל כן ההחלטה של בית הדין האיזורי שלא לסמוך על התמלילים אושרה. זאת מהסיבות הבאות שמתייחסות לאיכות ההקלטה:

א.הקלטת המקורית לא הוגשה (אלא דיסק) מבלי שהוסבר “מסלול” העברת קובץ הקול ממכשיר ההקלטה המקורי לדיסק,

ב.קיימות סתירות בנוגע לזהות המקליט.

ג.התמלול עצמו חלקי בנקודות מסוימות.

ד.המערער לא הגיש – ואף לא גילה במועד המתאים את דבר קיום קלטות נוספות של אותה שיחה. למעשה, רק לאחר סיום ההוכחות הודה המערער שבאמתחתו גם הקלטת וידאו של השיחה עם המשיב, אשר לא צורפה והיה נכון להציגה במעמד צד אחד לבית הדין.

משכך, החליט בית הדין הארצי כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית הדין קמא שלא לייחס משקל לקלטת.

 

לסיכום, ניכרים פערי עמדות בין בית הדין הארצי לבית המשפט העליון בענין חיזוק עמדתו של בעל דין באמצעות הבאת הקלטות משיחות.

בעוד בית המשפט העליון מסתייג מהסתמכות על הקלטות חשאיות ונוטה לגזור את עמדתו מההלכות בענין האזנת סתר, בתי הדין לעבודה מוכנים לקבל את ההקלטות כחלק ממערך הגשת הראיות להוכחת צידקתו של העובד.

 

 

*ראשת התכנית ללימודי משפט, בית הספר למשפטים, מכללה אקדמית נתניה

[1] בענין ברש 4550/15 חיה עופרה שמואלי נ’ מדינת ישראל משרד ראש הממשלה, פורסם בLAWDATA (6.7.15)

 

[2] ע”ע 2152-10-16 אורי בן ציון נ’ האגודה לקידום החינוך פורסם בLAWDATA 10.12.17)

[3] בע”ע (ארצי) 14184-11-11‏ ‏ ד”ר עמוס ברנס נ’ המרכז האקדמי כרמל [פורסם בLAWDATA] (14.7.17).

Avatar

פרופ' הדרה בר - מור

פרופ' הדרה בר-מור, עורכת כתב העת, היא פרופסור למשפטים בבית הספר למשפטים, מכללה אקדמית נתניה. מומחית לדיני עבודה ולדיני תאגידים. כתבה מספר ספרים ומאמרים רבים בתחומי התמחותה. שימשה כ-6 שנים נציגת ציבור בבית הדין לעבודה.
שמשה עורכת בכתב העת "השנתון למשפט עבודה" שיהפוך לימים לכתב העת "עבודה חברה ומשפט". שמשה כעורכת כתב העת "מאזני משפט".

השארת תגובה