מבוא

בעולם המושגים החדש שנכפה עלינו, עם משבר הקורונה, ניתן "מקום של כבוד" ל"בידוד". הבידוד, במקור: מושג ישן (שלא היה לו שימוש), בפקודת בריאות העם מס' 40 לש' 1940. על פי הפקודה, לשר הבריאות מוקנית סמכות, במקרים של מגיפה, לבודד אנשים מסוימים, ככל שיש חשש שאלו יעבירו וידביקו אחרים במחלה מדבקת.

עד למגיפת הקורונה, לא זכורה הפעלה של סעיף זה על ידי משרד הבריאות, בוודאי לא בהיקפים שראינו לאחר התפרצות נגיף הCOVID19 -. כמו כן, אף פעם קודם לכן, לא התקיים דיון, מה ההשלכות של קביעת חובת בידוד על אזרחים, ביחס לזכויות הכספיות שישולמו להם על ידי מעסיקיהם.

סוגיית הבידוד, כפי שנתאר להלן, היא חלק מסוגיה רחבה יותר, שנוגעת לשאלה, מי צריך לשאת (אם בכלל) בתשלום לעובד שכיר שנבצר ממנו, או ממעסיקו, להעסיק אותו, לנוכח משבר חיצוני (כגון מלחמה, אסון טבע דוגמת רעש אדמה או הצפה, אסון בריאותי וכיו"ב).

תעודת מחלה בעת בידוד

הדיון בסוגיית הבידוד החל מיד בסמוך לפרוץ המגיפה. ביום 27.1.2020 פירסם משרד הבריאות הכרזה, לפי סעיף 11א לפקודת בריאות העם, כי יש לראות בקורונה כמחלה מדבקת. ביום 2.2.2020 התפרסם צו בריאות העם (נגיף הקורונה החדש) (בידוד בית והוראות שונות) (הוראות שעה), תש"ף – 2020 (להלן: "צו הבידוד") ויומיים לאחר מכן כבר פרסמה ראש שירותי הבריאות במשרד בריאות, פרופ' סיגל סדצקי, תעודת מחלה גורפת. פרסום תעודת המחלה הגורפת היה מכוח צו הבידוד, אך תעודת המחלה התיימרה להיות תקפה מכוח חוק דמי מחלה, תשל"ו-1976. בהתאם לתעודה הגורפת, היא הוחלה, ללא יוצא דופן, על כל אדם שנדרש לבידוד, בהתאם להוראות צו הבידוד – דהיינו חוזרים מחו"ל, אנשים שבאו במגע עם חולה מאומת וכיו"ב מדדים שנקבעו בצו. תעודת המחלה הגורפת, זיכתה כל עובד שכיר בבידוד על פי הצו, בתשלום דמי מחלה בגין היעדרותו מאת מעסיקו אם וככל שהייתה לו יתרה צבורה של ימי מחלה. לעובדים שלא הייתה יתרת ימי מחלה צבורים, נקבע כי יוכלו להגיע להסכמה עם המעסיק על ניצול ימי חופשה ( ככל שיש להם יתרה חיובית). בהתאם לשיטה הזו של פרסום תעודת מחלה, מי שנשאו בנטל חובת הבידוד היו המעסיקים (ששילמו עבור ימי הבידוד) והעובדים (שהפסידו ימי מחלה, בשעה שכלל לא היו חולים). המדינה, לעומת זאת, לא לקחה חלק בתשלום ולא מצאה לנכון לפצות את המעסיקים (כפי שאינה מפצה אף פעם מעסיק ששילם לעובד שלו דמי מחלה מכוח חוק דמי מחלה).

נגד מנגנון זה הגישו התאחדות התעשיינים וארגוני מעסיקים נוספים עתירה לבג"צ בטענה כי אין לראות בבידוד מחלה וכי לשר הבריאות אין סמכות לפי חוק דמי מחלה, התשל"ו – 1976 להוציא תקנות בנות פועל תחיקתי (להבדיל משר העבודה, שהוא היחיד המוסמך מכוח חוק זה). חוק דמי מחלה מגדיר מחלה באופן ברור כ"אי כושרו הזמני או הקבוע של העובד לבצע עבודתו הנובע, על פי ממצאים רפואיים, ממצב בריאותי לקוי". דהיינו, לפי החוק נדרשים שלושה תנאים מצטברים לקביעה כי אדם חולה לפי חוק דמי מחלה: שהעובד יהיה באי כושר קבוע או זמני לביצוע עבודה, שמקור האי כושר יהיה מצב בריאותי לקוי ושאי הכושר יגובה בממצאים רפואיים.

מספר האזרחים שנשלחו לבידוד, לעומת אלו שאובחנו, בסופו של יום כחולים, לא הותיר מקום לספק – לא כל מי שבבידוד, הוא חולה ולא ניתן לטעון כי מי שחלה עליו חובת בידוד, הוא אדם חולה, שנכון להוציא לו דמי מחלה ולחייב את מעסיקו לשלם לו דמי מחלה. כי קיימת אבחנה ממשית בין מי שנדרש לבידוד בחשד שאולי הוא יהיה חולה ואולי הוא ידביק אחרים לבין מי שאובחן ונמצא כחולה. גם צו הבידוד, עצמו, הגדיר אדם חולה, כמי שאומת ואובחן כחולה בנגיף. בהתאם, ברור כי חוק דמי מחלה, שתכליתו סוציאליות ופרסונלית, לא נועד לממן מצב של בידוד ולא ניתן להפוך בידוד ל"מחלה", רק כדי להטיל את עלות התשלום על מעסיקים.

ביום 27.7.2020 קיבל בג"צ[2] את העתירה והכריע שתעודת המחלה הוצאה בחוסר סמכות וכי יש לבטלה. משמעות קביעתו של בג"צ היא כי היעדרות עקב בידוד, שנכפתה הן על העובדים והן על המעסיקים, ללא קביעה חוקית אחרת, נחשבת כחל"ת כפוי – בו לעובד אין כל זכות לתשלום מאת המעסיק ולמעסיק אין חובת תשלום ו/או זכות לשיפוי מאת המדינה.

לנוכח קביעת בג"צ כי מדובר בבטלות יחסית, הוארך ההסדר מכוח תעודת המחלה הגורפת עד לסוף חודש ספטמבר 2020. בניסיון להגיע לפתרון מתואם ומוסכם בין ארגוני המעסיקים, ארגוני העובדים והמדינה, ביקשו התאחדות התעשיינים וארגונים נוספים, כי בג"צ יאשר אורכה ליישום החלטת בג"צ עד ליום 29.10.2020. אולם, ניסיונות אלו לגיבוש מתווה מוסכם לא צלחו.

ביום 19.11.2020 עבר, ללא הסכם, חוק "התכנית לסיוע כלכלי" (נגיף הקורונה החדש) (הוראת שעה) (תיקון מספר 3), התשפ"א-2020. החוק קבע הסדר חדש לפיו אדם שיידרש להיות בבידוד מכוח הצו, או משום שהוא הורה לילד קטין (מתחת לגיל 16), או אחראי לאדם בעל מוגבלות, יהיה זכאי לדמי בידוד בתשלום מאת המעסיק ובלבד: שמסר הודעה כדין למשרד הבריאות על הבידוד, המציא אישור על כך למעסיק ושהה וקיים את מלוא מצוות הבידוד. יחד עם זאת, עובד שנדרש לבידוד עקב נסיעה לחו"ל בשל נסיעה פרטית, לא יהיה זכאי לתשלום דמי בידוד. כמו כן, עובד שהמשיך לעבוד, בהסכמת מעסיקו, בזמן הבידוד, יהיה זכאי לתשלום שכר ולא יהיה זכאי לדמי בידוד. תקופת הבידוד המזכה בתשלום שכר, היא החל מהיום השני לבידוד. תשלום דמי בידוד, החל מהיום הראשון, מותנה בקיום הסדר מטיב לתשלום דמי מחלה מהיום הראשון והסכמת המעסיק להחיל הסדר זה כהסדר מטיב, גם לעניין דמי בידוד. מעסיקים שלא מעוניינים להחיל את ההסדר המטיב, נדרשים רק להודיע מראש על אי הסכמתם.

תקופת הבידוד תחשב מהיום בו החל העובד את הבידוד ועד ארבעה ימים לכל היותר, רטרואקטיבית מהמועד בו דיווח העובד על הבידוד למשרד הבריאות. כך לדוגמא, אם עובד דיווח על הבידוד 6 ימים לאחר שהחל בו, שני ימי הבידוד הראשונים לא יזכו אותו בתשלום דמי בידוד. התשלום לעובד בגין כל יום בידוד הוא בשיעור 100% מהשכר. כנגד התשלום יופחתו עד 4 ימי מחלה, לכל היותר, ממכסת ימי המחלה הצבורים של העובד (ולא ימי מחלה כמספר ימי הבידוד, לפי ה"הסדר הקודם"). במקרה בו אין לעובד יתרה חיובית של ימי מחלה, יקוזזו הימים מיתרה עתידית (ככל שתהיה לו עד לסיום יחסי העבודה). אם העובד יגיע לסיום יחסי העבודה, טרם צבר יתרה חיובית, יקוזז החוב בגין 4 ימי הבידוד מיתרת ימי חופשה חיובית (ככל שתהיה) ואם לא תהיה, החוב בגין 4 ימי המחלה לא ייפרע ולא יקוזז מסכומים שהמעסיק יהיה חייב לעובד.

מעסיקים יוכלו להגיש בקשת שיפוי רק 60 ימים מתום החודש בו הסתיימה תקופת הבידוד של העובד. בגין יום אחד, השיפוי הוא בשיעור 100% ובגין יתרת הימים בשיעור 50%. אין שיפוי בגין בחירת מעסיק להחיל הסדר מיטיב ולשלם לעובד דמי בידוד בגין יום הבידוד הראשון. אין שיפוי למעסיק ששילם דמי בידוד לעובד שהוא מסתנן, או למעסיק שנדרש לשלם דמי בידוד לעובד שנשלח על ידו לנסיעה עסקית בחו"ל. כמו כן, גופים ציבוריים מתוקצבים ונתמכים לא זכאים לשיפוי. לעניין עובדים זרים, שיצאו בהיתר מהמדינה לצרכים אישיים (כגון ביקור משפחות) וצפויים לחזור לעבודה בארץ, הוחלה תקופת ביניים, כך שמי שיצא לפני כניסת החוק לתוקף (ביום 29.10.2020), יוכל להיכנס ולקבל דמי בידוד, למרות שמדובר בנסיעה פרטית. נכון להיום, מעל למיליון בני אדם בישראל כבר שהו בבידוד. לא ברור עוד כמה ימי בידוד ייאלץ המשק הישראלי לספוג. אולם, אין כל ספק כי את עיקר העלות של ימי הבידוד, בשיאו של המשבר, ספגו המעסיקים והעובדים, ללא גב מאת המדינה.

לסיכום:

סיפור מימון עלות ימי הבידוד, הוא סיפור רחב יותר. הוא נכון לכל מקרה בו אילוץ חיצוני וגדול ימנע מעובדים להגיע למקום העבודה. ההנחה והניסיון של המדינה לגלגל את כל העלות על כתפי מעסיקים, צריכה להדליק נורה אדומה לכל השחקנים במשק הישראלי. גלגול העלויות על כתפי מעסיקים ועובדים, מערער את נקודת המוצא לפיה, המדינה קיימת כדי לתמוך בתושביה ולספק את צרכיהם. לקראת משברים עתידיים ומתוך תקווה להגיע אליהם מוכנים יותר מהמשבר הנוכחי, חשוב לחשוב מראש על השאלה, מה חלקה של המדינה במימון היעדרויות מסוג זה. גלגולו של הסדר הבידוד, צריך ללמד, כי בכל מקרה של משבר, אסור למדינה לנסות להטיל את מלוא האחריות על מעסיקים, להתעלם מההשלכות הכלכליות ולהתנער מאחריותה שלה.

[2] בגץ 1633/20; 2070/20  "סל" שירותי סיעוד ואח' נ' מדינת ישראל ואח', (פורסם ב LawData 27.7.20)