מאמר קצר זה עניינו  במקרים בהם לא חל על הצדדים ההסדר שבסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, אם בהסכמה ואם באמצעות צו ההרחבה לפנסיה חובה.

כעורכי דין שתחום עיסוקם הוא משפט העבודה, אנו נתקלים מעת לעת בסוגיות הנוגעות למעסיקים ולעובדים רבים, שלכאורה היו אמורות להיות מוסדרות כבר מזמן לכאן או לכאן בחקיקה או בפסיקה. והנה זה פלא, הן מתעוררות שוב ושוב ואיש לא טרח להסדירן, מה שגורם לקושי של ממש בהנחיית הצדדים ליחסי העבודה באשר לזכויותיהם.

שאלת הבעלות על תשואות, אשר הניבו סכומים שהופקדו כפיצויי פיטורים בקופה שבה העובד עמית, היא דוגמא טובה לכך.

סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים קובע, כי סכומים ששולמו לקופת גמל לתשלום פיצויי פיטורים אינם ניתנים להחזרה לידי המעסיק בנסיבות, בהן זכאי העובד לפיצויי פיטורים, ובכלל סכומים אלו גם ריבית והפרשי הצמדה.

כאשר נחקק סעיף זה בשנת 1973, לא הופנו כלל הסכומים שבקופות הגמל לשוק ההון. מדיניות זו השתנתה במהלך השנים 2003-1987, וכיום רוב הכסף שבקופות מושקע לטווח ארוך בשוק ההון ועל פי רוב מניב תשואות שהן מעבר לריבית והצמדה.

הבעיה היא, שסעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים שותק ביחס לשאלה אם רווחים אלה (להבדיל מסכום הקרן, על הריבית וההצמדה שהניב) ניתנים להחזרה לידי המעסיק. הנחיית הרגולטור (משרד האוצר) הנה, כי מעסיק שהפקיד כסף בקופת גמל אישית לפיצויים יהיה זכאי לקבל מקופת הגמל כסף בחזרה, וזאת אם ניתן פסק דין הצהרתי מתאים של בית הדין לעבודה[1].

עם זאת, פרקטיקה רווחת בקרב גופים, המנהלים את קופות הגמל, הייתה ועודנה העברה אוטומטית של הרווחים שנצברו בקופת הפיצויים לקופת התגמולים. מקורה של פרקטיקה זו ככול הנראה בהטבת מס לעובד, שהונהגה והייתה בתוקף עד שנת 2004.

חברות הביטוח מדווחות למעסיק ולעובד על צבירת הפיצויים כך: סך פיצויים לצורך התחשבנות מס הכנסה סכום X; וסך פיצויים לצורך התחשבנות בגין זכאות העובד לפיצויים – סכום Y. ה-X מביא בחשבון את התשואות שהועברו לתגמולים, כלומר הצדדים מודעים לחישוב המדויק של אותן תשואות שהועברו לתגמולים, אך זאת רק לצורך ההתחשבנות בין העובד לבין רשות המיסים. לעומת זאת, לצורך ההתחשבנות בין העובד והמעסיק, מוצג סכום Y, הקטן משמעותית מה-X  ומשמעותו היא, שלצורך השלמת פיצויי פיטורים אל למעסיק להתחשב בתשואות.

פרקטיקה רווחת מאוד זו של העברת תשואות הפיצויים לתגמולים יצרה ועודנה יוצרת מצב דברים משונה, לפיו גם עובד שאינו זכאי לפיצויי פיטורים בסיום העסקתו, נהנה מהרווחים שהצמיחו פיצויי פיטורים אלו, והועברו כאמור לרכיב התגמולים ע"י הגוף המנהל את הקופה, וזאת בלא עיגון מפורש בפוליסה, שעליה חתמו שלושת הצדדים לה (חברת הביטוח, המעסיק והעובד).

דוגמא נוספת לתוצאה בעייתית של העברת רווחי הפיצויים לתגמולים הנה מקרה, בו לעובד מגיעים פיצויי פיטורים לפי חוק, וסכום הפיצויים שיש לשלמו, גבוה מהסכום הצבור בקופת הפיצויים שתשואותיה נלקחו ממנה כאמור (כלומר המעסיק יוצא מחויב בביצוע השלמת פיצויים כחוק). ואולם, אילו היינו מביאים בחשבון רווחים שהשיאו סכומי הפיצויים, ושהועברו להם בלא הסכמה מפורשת לרכיב התגמולים, לא היה על המעסיק לבצע השלמה שכזו כלל (או שהיא הייתה קטנה משמעותית)!

במקרה כזה נדרש המעסיק, בעצם, להשלים את הסכום הצבור בקופת הפיצויים עד לשיעורו לפי חוק פיצויי פיטורים, תוך שהוא מודע לרווחים שהניב הסכום שהופקד על ידו כפיצויי פיטורים, ושהועברו ללא ידיעתו/הסכמתו לרכיב התגמולים, אך מנוע טכנית מלהתחשב בהם, כפי שמודיעה לו חברת הביטוח.

מצבים מציאותיים אלו אינם מחויבים על פי דין, שכן  אין בנמצא נורמה משפטית מחייבת, הקובעת כי הרווחים שייכים לעובד, דווקא. הדין החל מאפשר לצדדים עצמם להסכים ביניהם למי שייכים רווחי הפיצויים ובאיזה מקרה.

ברוב המוחלט של המקרים אין בנמצא הסכמה מפורשת שכזו בעניין זה. בהיעדר הסכמה מפורשת, הגופים המנהלים את הקופות נתלים בפרשנות חד-צדדית של הפוליסה, עליה חתומים הצדדים, וטוענים, כי התשואות עברו בהסכמה לתגמולים (לעתים נאמר בפוליסה, כי התשואות לא ייצברו ברכיב הפיצויים, אולם הדבר אינו מקנה בהכרח זכויות בהן).

להבנתנו, פרשנות זו של הפוליסה מצדם של הגופים המנהלים את קופות הפיצויים אינה מחויבת המציאות ולא ניתן לומר, כי המעסיק הסכים מראש לכך, שלא יוכל ליהנות מרווחי הפיצויים שהפקיד במו ידיו בכול מצב שהוא.

בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע פסק בשנה האחרונה, כי רווחי הפיצויים שייכים דווקא למעסיק:
יש לראות בתשלומים לקופת הפנסיה ברכיב פיצויי הפיטורים כתשלום על חשבון פיצויי הפיטורים ולא במקומם. היינו, סכומים אלה אינם קניינה של התובעת עד למועד קיומו של אירוע מזכה אלא מהווים כספי חיסכון של המעסיק לצורך התחייבותו לתשלום פיצויי הפיטורים. …
מטרת הפקדת כספים בקופה היא להבטיח שלמעסיק יהא כסף לשלם את פיצויי הפיטורים אם וכאשר יידרש לכך …
… כל עוד בא התשלום על חשבון פיצויי הפיטורים ולא במקומם, במקרה של חֶסֶר, היה על הנתבעת להשלימם. אין סיבה שהדין יהיה שונה מקום שההפרשות השביחו את עצמן. … משהקופה מהווה כעין חיסכון של המעסיק ומשהרווחים נזקפים לזכותו (וכך היו גם ההפסדים, במידה והיו כאלה), על הקרן להשלים ההפרש עד לשיעור הכספים המגיעים [לעובדת] בגין פיצויי הפיטורים המלאים, ובשיעור זה בלבד. … כל עוד לא נגרע [מהעובדת] דבר על פי דין, אין לה כל יסוד להלין על כך".[2]

מנגד, מבחינה נורמטיבית אין להתעלם מרצונו של המחוקק ומחוקק המשנה להגדיל את החיסכון הפנסיוני של העובד, כפי שניתן ללמוד משינויי החקיקה בשנת 2008[3], אז הוענק לעובד חופש להעביר את סכומי הפיצויים בין מוצרי הפנסיה השונים, על מנת להגדיל בכך את הסכום הצבור בקופות; ובשנת 2011[4], כאשר נאסרו הפקדות חדשות בקרן מרכזית לפיצויים, מקרה בו אין ספק, כי סכומי הפיצויים על רווחיהם שייכים למעסיק (לגבי קופת פיצויים מרכזית, ולגביה בלבד, קיימת פסיקה ברורה של בית הדין הארצי לעבודה, לפיה הרווחים שנצברו בה שייכים למעסיק[5]).

כן נצטט עמדה מלומדת, אך בלתי מחייבת, לפיה בהיעדר הסכמה מפורשת אחרת בין המעסיק והעובד, ברירת המחדל היא, כי העובד הזכאי לפיצויי פיטורים, זכאי גם לרווחים שנצברו בקופות הפיצויים:

"הגם שמדובר בתשלומים שהופרשו על ידי המעביד, הרי תכליתם הייתה לשרת את העובד ולהקנות לו את האפשרות ליהנות מכספי הפיצויים, לרבות הרווחים שנוצרו מהם בהתקיים הנסיבות האמורות. מדובר בהטבה חוזית, המתבטאת בעצם הקניית ביטוח מנהלים, ופגיעה בה מבטלת במידה רבה את ההטבה".[6]

זוהי כאמור עמדה באשר לדין הראוי במקרה בו אין חולק, כי לעובד מגיעים פיצויי פיטורים ואין בנמצא הסכמה מפורשת אחרת בין המעסיק והעובד. עמדה זו מבהירה, כי המצב המשפטי כיום מאפשר לצדדים לקבוע בעצמם את גורל רווחי הפיצויים.

מכאן, שכול עוד המחוקק לא הסדיר את הסוגיה באמצעות תיקון חוק פיצויי פיטורים וכול עוד בית הדין הארצי לעבודה לא יצר דין קוגנטי (שלא ניתן לסטות ממנו בהסכם העבודה) המסדיר זאת, הרי שסוגיית רווחי הפיצויים צריכה למצוא ביטוי במסגרת חוזה העבודה הכתוב עם העובד.

הסדר הסכמי שכזה אינו חייב להיות הסדר של שחור או לבן, אלא ניתן בהחלט לנסח תרחישים שונים המזכים את העובד ברווחים אלה.  כך, למשל, ניתן לקבוע שבמקרה שיתפטר, לא יהיה זכאי העובד לרווחים; או שיהיה זכאי לרווחים בין אם התפטר ובין אם פוטר לאחר מספר מינימלי של שנות עבודה, ועוד כהנה וכהנה אפשרויות שנועדו לשרת תכליות ניהוליות שונות. ניתן אף לחשוב על תרחיש, שבו הרווחים יחולקו בין הצדדים. נציין, כי איננו רואים מניעה כי הסכמה שכזו תבוא בכול שלב של יחסי העבודה: אם בתחילתם, באמצעם או בסופם.

*לאחר כתיבת מאמר זה ופרסומו, חזר וקבע בית הדין הארצי בפסק דינו מיום 22.11.2017 בתיק 39921-01-16 אילנה קאטר נ' קרן קורת ישראל עמותה לפיתוח כלכלי כי, בהיעדר תחולה לס' 14 לחוק פיצויי פיטורים, "תשלומים הצבורים בקופות הפיצויים נחשבים במקרה הרגיל כחיסכון בידי המעסיק", וכי "אין מניעה, בהיבט העיוני, כי מעסיק ישלם את מלוא חבות הפיצויים מכיסו וימשוך את כספי הפיצויים הצבורים בקופת הפיצויים, שהרי הכספים הצבורים בקופה אינם אלא אחת מדרכי החסכון של המעביד". מפסיקה זו אנו למדים, כי בהיעדר תחולה לס' 14 ובהיעדר הסכמה חוזית אחרת, רווחי הפיצויים שייכים למעסיק, שהרי המעסיק רשאי, עיונית (מעשית הדבר כרוך בתשלום מס), לשלם מתקציבו את כספי הפיצויים ולהורות לחברת הביטוח לשחרר ולהעביר לו את סכום הפיצויים הצבור על תשואותיו.

[1] סעיף 2(א)(2) לחוזר גמל 2003/05, אגף שוק ההון, ביטוח וחסכון במשרד האוצר, מיום 27.5.2003.
[2] סעש (ב"ש) 48489-04-14‏ אילנה קאטר נ' קרנות קורת לישראל-עמותה לפיתוח כלכלי ע.ר. 580233211‏ (14.12.15).
[3] תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (העברת כספים בין קופות גמל), תשס"ח-2008.
[4] סעיף 13 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (תיקון מס' 3), התשס"ח–2008.
[5] דיון נג/5-6 (ארצי) תפזול נ' הקופה המכרזית לפיצויים שליד בנק לאומי (4.11.1993).
[6] יעקב דוידוביץ', ביטוח מנהלים בראי דיני הביטוח והעבודה כרמל הוצאה לאור 2009, עמ' 165.