השימוש בנשק השביתה הפך להיות מזוהה במשך השנים עם המגזר הציבורי. ואכן, רובן המוחלט של השביתות שהתחוללו במרוצת השנים במשק הישראלי התרחשו בקרב המגזר הציבורי. ואולם, בשנים האחרונות החל אחוז השביתות במגזר הפרטי לטפס בהדרגה – עד כדי השתוות (ואף עליה בשנים מסויימות) לזה שבמגזר הציבורי. כך למשל, בשנת 2010 אחוז השביתות במגזר הפרטי עמד על 58% לעומת 42% במגזר הציבורי. בשנים 2015 ו- 2017 אחוז השביתות במגזר הפרטי היה זהה לזה במגזר הציבורי (50%).

נתונים אלה מעלים שלוש שאלות מהותיות שראוי לתת עליהן את הדעת. השאלה הראשונה, כיצד ניתן להסביר את השימוש התדיר בנשק השביתה בישראל לעומת מדינות המערב? השאלה השניה, כיצד ניתן להסביר את הזיהוי של נשק השביתה עם המגזר הציבורי? השאלה השלישית, מהו חלקו של המגזר הפרטי-עסקי בקרב השביתות בישראל ומדוע מגזר זה חווה כעת יותר שביתות מבעבר?

נדון בשאלות על פי סדרן.

השימוש השכיח בנשק השביתה במדינת ישראל יכול להיות מוסבר על-ידי מספר משתנים אפשריים. מדינות רבות בעולם, וביניהן מדינות מערביות, הטילו מגבלות שונות על זכות השביתה, לרבות מגבלות על שביתות בשירותים חיוניים.  מגבלות אלו לא מצאו ביטוי בחקיקה הישראלית. ליתר דיוק, רובן המוחלט של ההגבלות החלות על זכות השביתה בישראל הן תוצרי פסיקות של בתי הדין לעבודה ובית המשפט העליון.

יתירה מכך, לצד ההגבלות החלות על השביתה בקרב מדינות המערב, קיימים במדינות אלה גם מנגנונים למניעת סכסוכי עבודה או לפתרונם בדרכים שמונעות את פרוץ השביתה. כך, למשל, בגרמניה מקובל לשתף עובדים בקבלת ההחלטות שבמפעל.[1] הניהול המשותף מבוסס על רמות של שיתוף:  שיתוף בחבר המנהלים (Supervisory Board), ברמת המפעל הבודד – מספר דירקטורים זהה לזה של המעסיק ועוד נציג ניטרלי ושיתוף ברמה הארצית. [2]  בשבדיה חובת שיתוף העובדים בניהול המפעלים קיימת בשלוש רמות: רמה של העברת מידע לעובדים, רמה של היוועצות בעובדים ורמה של קבלת החלטות משותפת. החוק גם מחייב את המעסיקים להיוועץ בוועדי העובדים בכל מקרה של שינוי משמעותי בסדרי העבודה או תנאי העבודה. גם בשוודיה, בדנמרק, בנורבגיה ובפינלנד קיימת חובה לשתף עובדים במועצות מנהלים של חברות ממשלתיות. באופן הזה, האינטרסים של העובדים מיוצגים ישירות בדירקטוריון.

במרוצת השנים, השימוש התדיר בנשק השביתה והחשש של מקבלי ההחלטות מפני איומי  ההסתדרות הכללית לעשות שימוש בשביתות, דרבן את חברי כנסת מהצד הימני של המפה הפוליטית להגיש הצעות חוק שונות שביקשו להגביל את זכות השביתה. חלק מהצעות חוק אלה  אף ניסה לכפות בוררות חובה בסכסוכי עבודה, תוך שבליל ההצעות מתעלם מהמנגנונים ליישוב סכסוכי עבודה המיושנים והלא מעודכנים הקיימים בישראל ואינם מציעים תחתיהם פתרונות חליפיים.

כיצד ניתן להסביר את הזיהוי של נשק השביתה עם המגזר הציבורי? ובמילים אחרות – מהי הסיבה לשכיחות השימוש בנשק השביתה דווקא במגזר הציבורי? ניתן להעלות מספר סיבות אפשריות לכך: נכון ליוני 2020, המגזר הציבורי בישראל מונה כ- 650 אלף עובדים ועובדות[3]. נתון זה גדול במיוחד לעומת מדינות מערביות אחרות. השירותים המסופקים על-ידי מגזר זה הם חיוניים ומונופוליסטיים; תהליכי המשא ומתן הקיבוצי בקרב מגזר זה עשויים להימשך ולעיתים גם נמשכים זמן ממושך ולא פרופורציונלי; העובדים במגזר הציבורי היו מאוגדים תחת ההסתדרות הכללית עוד מראשית קום המדינה. מכאן, שעובדים אלו, היו ועודם בעלי תודעה איגודית מפותחת ולא פחות חשוב מכך, מנוסים במאבקים איגודים; במרוצת השנים ההסתדרות הכללית נטתה לאשר ברוב המקרים כמעט כל סכסוך עבודה ושביתה, ולוועדים החזקים ניתן גיבוי כמעט אוטומטי.[4] ; עד למהפך הפוליטי בשנת 1977, ההסתדרות הכללית כמעט ולא הפעילה את נשק השביתה בתגובה לצעדי הממשלה, וזאת בשל מעמדה החזק והשפעתה על הממשלה. אך מאז אמצע שנות השמונים, השפעתה בזירה הפוליטית הלכה והצטמצמה והחיכוכים עם הממשלה גדלו ומצאו ביטוי גם בריבוי שביתות; השביתות במגזר הציבורי עשויות לפרוץ גם כ"תגובת שרשרת" הן בשל התאגדות המגזר הציבורי באותו ארגון עובדים, קרי ההסתדרות הכללית, והן בשל ההזדהות שהוועדים השונים חשים אחד עם השני.[5]

השאלה האחרונה עליה יש לתת את הדעת היא מהו חלקו של המגזר הפרטי-עסקי בקרב השביתות בישראל ומדוע מגזר זה חווה כעת יותר שביתות מבעבר? ראשית, לא ניתן לנתק את המענה לשאלה זו מהנאמר עד כה שכן כל אלה גם עשויים להסביר מדוע תופעת השביתות בקרב המגזר הפרטי היתה פחות נפוצה במשך שנים רבות. המגזר הפרטי היה מאוגד בהיקפים נמוכים ורק בעשור האחרון החל לחוות התאגדויות במקומות אשר היו בעבר מחוץ למסגרת יחסי העבודה הקיבוציים, בהיקפים חסרי תקדים החוצים שכבות גיל, וותק במקומות העבודה, תפקידים ורף השתכרויות. לצורך ההמחשה – אם בשנת 1985 היו 30% מהעובדים במדינות ה OECD מאוגדים בארגוני העובדים, הרי שבשנת 2018 רק 17% מהם היו מאוגדים. בישראל השינוי היה קיצוני אף יותר. מ-80% עובדים מאוגדים בשנת 1985, לכ-22% בשנת 2018. הסיבה העיקרית לכך היא חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (שנכנס לתוקף בשנת 1995) וניתק את הקשר בין ארגוני העובדים לקופות החולים, ובמיוחד את הקשר בין ההסתדרות הכללית לבין קופת חולים כללית. בנוסף, ההסתדרות הכללית ויתרה על תפקידים שלא היו קשורים ישירות להתארגנויות עובדים ולכן השפעתה על הפוליטיקה בישראל צנחה.

אף על פי כן, בשנים האחרונות, בעוד שמגמת היחלשות האיגודים בעולם נמשכת – בישראל התאגדו למעלה מ-150 אלף עובדים חדשים והמספר ממשיך לטפס. בנוסף, לא יהא זה מוגזם לקבוע כי לאחר עשורים של דריכה במקום, זכות ההתארגנות קיבלה רוח גבית מערכאות שיפוטיות. נשיא בית הדין הארצי לעבודה בדימוס, סטיב אדלר ואפרת קוקה כתבו בעניין זה כי קיימת "זיקה ברורה בין הידוק ההגנות על הזכות לחופש התארגנות בהלכה הפסוקה לבין העלייה הניכרת בשיעורי ההתארגנות בישראל".[6] לאלו יש להוסיף את ארגוני עובדים חדשים שקמו בישראל, דוגמת 'כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי' בשנת 2007, השלכות השביתה הדרמטית בקרב חברת 'פלאפון' בשנת 2012 שהיתה גם לשביתה הראשונה בענף הסלולר וההד התקשורתי החיובי שניתן לזכות ההתארגנות הישראלית המנומנמת עד אותה תקופה.

לסיכום, ניתן לקבוע כי זכות  ההתארגנות פועלת כיום במרחב שונה, דינאמי ותוסס מזה עשורים רבים, בעידן שאותו כינה בית הדין הארצי לעבודה "רנסאנס בהתארגנות עובדים"[7]  וכפועל יוצא מכל אלו אנו גם עדים לשימוש תדיר בנשק השביתה במגזר הפרטי, בניגוד לבעבר.

[1] שיתוף העובדים בגרמניה מבוסס על Gesetz über die Mitbestimmung der Arbeitnehmer (החוק הניהול המשותף) משנת 1951, אשר עודכן בשנת 1971.

[2]    ד"ר רובי נתנזון ואיתמר גזלה, המדריך הישראלי לשיתוף עובדים וקיימות עסקית, (2.1.2016) http://www.macro.org.il/publications/?id=104

[3] ראה נתונים שהובאו בעיתון דבר: ע' כהן, "אנחנו נושאי האלונקה" 7.5.2020 https://www.davar1.co.il/221959/

[4] עוזר כרמי, יחסי עבודה במגזר הציבורי בישראל – סכסוכים, שביתות, פתרונות ויחסי עבודה (ניהול, 2001), עמוד 59.

[5] מערכת פרלמנט, כאן שביתה! על תרבות השביתות הישראלית, (פרלמנט, 2011), עמוד 5. https://www.idi.org.il/parliaments/11092/11096

[6] סטפן אדלר ואפרת קוקה, הזכות להתארגן בראי תמורות יחסי העבודה בישראל (ספר סטיב אדלר, 2016), עמוד 324.

[7] דברי נשיאת בית הדין הארצי לעבודה, בדימוס, השופטת נילי ארד ב-סב"א 31575-02-13 הסתדרות העובדים הלאומית נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה (מיום: 9/9/2013).