אוטוריטה 14

גיליון אוטוריטה 14 נכתב בהשפעתו של משבר הקורונה וחלק ניכר מן הרשימות עוסק בהשפעות המשבר על מעמדם של העובדים מהיבטים שונים.

קבוצה אחת של רשימות עוסקת בזכויות הפרטניות של העובדים:

עו"ד רחל הררי – ליפשיץ כותבת על הסדר ימי הבידוד ודנה בשאלה מי צריך לשאת (אם בכלל) בתשלום לעובד שכיר שנבצר ממנו, או ממעסיקו, להעסיק אותו, לנוכח משבר חיצוני (דוגמת הקורונה). מסקנתה היא כי גלגולו של הסדר הבידוד, צריך ללמד, כי בכל מקרה של משבר, אסור למדינה לנסות להטיל את מלוא האחריות על מעסיקים, להתעלם מההשלכות הכלכליות ולהתנער מאחריותה שלה.

שלומי כהן כותב על עמלות ובונוסים. הוא עוסק במשמעותו של תמריץ כספי בהקשר ליחסי העבודה ומה המשמעות למעסיק בכל הקשור לזכויות הסוציאליות של העובד 'מקבל התמריץ'. מסקנתו היא כי יש לבחון ולנתח את התשלום ואת מהותו כדי לקבוע האם מדובר בתשלום רכיב פיקטיבי אשר לימים עשוי להיחשב לשכר היסוד ובהתאם לתחשיב פיצוי הפיטורים.

דניאל אנסקי ז"ל כותב על מעמדם המשפטי של שליחי וולט שמספרם התרבה מאד במהלך משבר הקורונה והשירות שהם מספקים הפך לחלק ממציאות החיים בצל הסגרים שכללו הגבלות תנועה, איסור יציאה לעבודה שאינה חיונית, וצמצום שירות התחבורה הציבורית. מסקנתו היא כי היעדר רגולציה ופסיקה מפורשת בנושא מותירים את הזירה לשחקנים השונים בשוק החופשי שפועלים למקסם את הרווחים שלהם בעוד שכח המיקוח של השליח, הבלתי מאוגד והבלתי מקצועי הבודד מול ה"פלטפורמה" לעולם יהיה מוגבל ומצומצם. מסקנתו היא כי הלקח של מועסקי הפלטפורמות המקוונות הוא דווקא למחות ולהתאגד כדי לשמור ולקדם זכויות סוציאליות במציאות מנוכרת בה האלגוריתם הוא מנהל כח האדם שלהם ואילו המנכ"ל הוא דמות וירטואלית נעלמה.
קבוצה שניה של רשימות עוסקת בשביתה ובהשלכותיה על העובדים:

אביעד מנשה כותב על אופין המיוחד של שביתות במגזר הציבורי מול שביתות במגזר הפרטי. לשיטתו, השימוש בנשק השביתה הפך להיות מזוהה במשך השנים עם המגזר הציבורי. אמנם רובן המוחלט של השביתות שהתחוללו במרוצת השנים במשק הישראלי התרחשו בקרב המגזר הציבורי. ואולם, בשנים האחרונות החל אחוז השביתות במגזר הפרטי לטפס בהדרגה – עד כדי השתוות (ואף עליה בשנים מסויימות) לזה שבמגזר הציבורי. הוא מבהיר את הסיבות לכך.

אנכי כותבת על שביתות בשירותים החיוניים בתקופת הקורונה. ברשימה זו אני בוחנת את גישתו של בית הדין לעבודה לצעדים ארגוניים בשני תחומים של שירותים חיוניים: שירותי בריאות ונמלי ישראל בפסיקה שניתנה בחודשים האחרונים. מסקנתי היא שבכל הפסיקה שהבאתי בתי הדין לא פקפקו בזכותם של עובדים להשתמש בכלי זה למרות משבר הקורונה. כמובן שתחומי הפעלתה של השביתה הוגבלו באמצעות כללי ההתנהלות אך אין בכללים אלו כדי לאיים או להאפיל על הזכות עצמה ועל זכותם של עובדים לעשות בה שימוש.

עמי פרנקל ויהודה לנדאו עוסקים בשאלה האם על מעסיק, המבקש לנכות משכרם של עובדים הנוקטים עיצומים, לפתוח תחילה בהליך משפטי בבית הדין לעבודה או שמא הוא רשאי לקבוע בעצמו את שכרם. לשיטתם, ככל שמדובר בשביתה בלתי מוגנת, דרך המלך מבחינת מעסיק בשירות הציבורי בעת שביתה חלקית, היא פנייה מוקדמת לבית הדין לעבודה על מנת שיצהיר, כי מתקיימים עיצומים חלקיים ועל מנת שיקבע את גובה השכר הראוי. בעת שביתה חלקית מוגנת, אם חפץ המעסיק לשלם לעובדיו 'שכר ראוי' בלבד – עליו לפנות תחילה לבית הדין ולבקש מתן פסק דין הצהרתי על קיומה של שביתה חלקית ("מוגנת") ועל שיעור השכר הראוי שיש לשלם לעובדים שהשתתפו בשביתה.

ולבסוף, ענת גינזבורג כותבת על הרפורמה בתקנות סדר הדין האזרחי העוסקת בהתנהלות עורכי הדין בבתי המשפט ובבתי הדין לעבודה. היא מביעה ספקות באשר ליעילותה של הרפומה ומקווה כי בתי הדין לעבודה, אליהם מגיעים עובדים מוחלשים, עם יכולת כלכלית חלשה, יתחשבו באוכלוסיה זו, לעניין ישום התקנות הרבלנטיות. עד כה, גובה ההוצאות הנפסקות במקרה של דחיית התביעה בבתי הדין לעבודה נמוך מהערכאות האזרחיות הרגילות, ויש  להניח שרמה זו תישמר גם במסגרת התקנות, כדי שהעובדים יוכלו להמשיך ולהגיש את תביעותיהם בבתי הדין לעבודה בלא חשש בפני הוצאות שלא יוכלו לעמוד בהן.

אנו מאחלים לכם ימים בריאים וקריאה מועילה,
פרופ' הדרה בר-מור, עורכת