צווי עיקול זמניים
צווי עיקול זמניים

לעיתים עובד או מעסיק, התובע סעד מבית הדין לעבודה, חושש כי הנתבע לא יוכל לספק לו את הסעדים שייפסקו לטובתו, אם ייפסקו, בבוא העת וזאת מחמת מצבו הכספי. על מנת להבטיח את קבלת הסעדים, מגיש התובע לבית הדין בקשה למתן צו עיקול זמני, בדרך כלל במעמד צד אחד ומבלי ידיעתו של הנתבע, בתקווה כי בית הדין ייענה לבקשתו, יטיל עיקול זמני על חשבונות הבנק או רכושו של הנתבע וכך יזכה התובע לסעדים המגיעים לו עם קבלת פסק הדין.

בקשה למתן צו עיקול זמני אינה ייחודית, כמובן, לסכסוכי עבודה הנידונים בבתי הדין לעבודה, אולם היא נפוצה ושכיחה בתביעות שבין עובדים למעסיקים, בעיקר במקרים בהם עובד מפוטר מעבודתו בעקבות מצב כלכלי דחוק של מעסיקתו. במקרים כאלו, כאשר עובד מגיש תביעה לבית הדין לעבודה בטענה שזכויותיו הכספיות לא שולמו לו כדין, הוא חושש שמצבה הכספי של מעסיקתו לא יאפשר לו לממש את הסעדים שבית הדין עשוי לפסוק לטובתו, ומשכך הוא ממהר להגיש לבית הדין בקשה למתן צו עיקול זמני כנגד המעסיקה.   בקשה שכיחה פחות היא בקשתו של מעסיק להטיל עיקול על רכושו של העובד, והיא מוגשת בדרך כלל בתיקים שבהם העובד נחשד במעילה או בגניבה.

מהי מדיניות בתי הדין לעבודה במתן צוויי העיקול המבוקשים, מה דורש בית הדין לעבודה מן הצדדים בטרם יחליט בדבר מתן צו עיקול והאם כדאי לתובע לסמוך ידיו על ההליך?

התקנות החלות על בתי הדין לעבודה בקשר למתן סעדים זמניים הן למעשה אותן התקנות החלות על כלל הערכאות בנושא זה (תקנות 110-94 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018, (להלן: "התקנות"), שעניינן סעדים זמניים, חלות בבית הדין לעבודה מכוח תקנה 129 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991). כך גם פסיקת בתי המשפט הכללית, הנוהגת לגבי מתן צו עיקול זמני – רלוונטית אף לבתי הדין לעבודה, וכדלהלן.

בין יתר שיקוליו, מחויב בית הדין לבחון את גובה הנזק
בין יתר שיקוליו, מחויב בית הדין לבחון את גובה הנזק

על פי התקנות, בית הדין אינו רשאי להטיל צו עיקול זמני, מכל סוג שהוא, אלא אם כן שוכנע על בסיס ראיות מספקות לכאורה, שאכן קיימת לתובע עילת תביעה כנגד הנתבע[2], ובנוסף, עליו להשתכנע כי קיים חשש סביר, שאי-מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין[3], אם וכאשר יינתן.

התנאים האמורים הם תנאי סף, בלעדיהם בית הדין נעדר סמכות להעניק צו עיקול זמני. רק בהתקיים התנאים הללו, רשאי בית הדין לשקול אם להעניק למבקש את הסעד המבוקש. בין יתר שיקוליו, מחויב בית הדין לבחון את גובה הנזק, שעלול להיגרם למבקש אם לא יינתן הצו, ביחס לנזק שייגרם לנתבע אם יינתן הצו; האם אין אפשרות להורות על מתן סעד אחר שפגיעתו פחותה; וכן את מידת תום הלב של מגיש הבקשה[4].

ככלל, בקשה למתן צו עיקול כנגד נכסיו של אדם – טרם התבררה התביעה מוגשת נגדו, היא בקשה שלא תינתן כלאחר יד.

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע, כי "אין פוגעים בקניינו של אדם" אלא "בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש". לאור זאת נדרשים בתי המשפט לאזן בין שני אינטרסים נוגדים; מחד גיסא – אינטרס התובע לקבל את זכויותיו אם וכאשר יינתן פסק דין לטובתו, ומאידך גיסא – אינטרס הנתבע שלא תיפגע זכות הקניין שלו כל עוד לא ניתן פסק דין נגדו.

פסיקת בית המשפט העליון קובעת, כי במאזן האינטרסים הללו יש ליתן עדיפות לאינטרס הנתבע הן בשל מעמד הבכורה של זכות הקניין והן בשל העובדה כי התובע נושא בנטל הראיה[5].

וכך גם בפסיקת בתי הדין לעבודה:

"נטל הראיה המוטל על המבקש הוחמר בעקבות חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר הכיר בזכות הקניין כזכות חוקתית הטעונה הגנה. בהקשר זה יפים דבריו של כבוד השופט אורי גורן בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה שביעית, בעמודים 436-435:

"מאז חקיקתו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש להקפיד הקפדת-יתר במתן סעדים זמניים העלולים להתנגש עם עקרונותיו של חוק היסוד (…)

בבקשה למתן צו-עיקול זמני יש לאזן בין האינטרס של התובע להגשים את זכויותיו כפי שייקבעו בפסק הדין, אם זכויות אלה יוכרו, לבין האינטרס של הנתבע שזכות הקניין שלו לא תיפגע. באיזון זה מוענק לאינטרס של הנתבע מעמד עדיף. עדיפות זו נובעת משתי סיבות: האחת, התובע נושא בנטל ההוכחה, והשנייה, זכות הקניין היא זכות חוקתית המעוגנת בסעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.

במסגרת עריכת איזון זה, יש לזכור, ראשית, שהתובע מבקש להקדים את הפגיעה בזכויות הנתבע, עוד קודם שזכה בפסק דין לטובתו; וכן שזכות הקניין הינה זכות חוקתית, אשר כל רשות מרשויות השלטון – ובכלל זה בית המשפט – חייבת לכבד אותה (סעיף 11 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו)"[6].

עילת תביעה
עילת תביעה

לאור העובדה שמתן עיקול זמני מהווה פגיעה של ממש בזכות הקניין של הנתבע, מטילה הפסיקה חובה על בתי המשפט לייחס משקל רב לבדיקת מידת איכותן של הראיות לקיומה של עילת תביעה.

כך, למשל, במקרה בו טענו עובדים, שבמשך כמה חודשים לא קיבלו שכר בעבור עבודתם, לא נתקבלה בקשתם להטלת עיקול זמני על כספי המעסיק. בית הדין כתב בהחלטתו, כי ניסיון החיים מלמד, שמקום בו אין היכרות ואמון בין מעסיק לעובד – העובד לא יסכים לעבוד ללא שכר, ולפיכך גרסתם של התובעים מעוררת תמיהה. עובדה זו הייתה חלק משיקוליו שלא להורות על הטלת עיקול זמני על כספו של המעסיק, לפי שסיכויי התביעה לא הוכחו כגבוהים בשלב זה של ההליך[7].

גם בבחינת ההוכחה לכך שאם לא יינתן צו העיקול יתקשה מבקש העיקול לבצע את פסק הדין, אם וכאשר יינתן לטובתו, בתי המשפט נוקטים מדיניות מחמירה, עומדים על קיומן של ראיות ואינם מסתפקים בהצהרות. לעניין זה בוחן בית המשפט, בין היתר, את האפשרות שהנתבע יבריח את נכסיו או יעשה מעשה אחר העלול להכשיל את ביצוע פסק-הדין, והכל בהקפדה יתרה על מנת שלא לפגוע מעבר לנדרש ולהכרחי בזכות הקניין של הנתבע:

"לא די בכך שהמבקש צו עיקול יסמוך את תובענתו במסמך או בראיות מהימנות, אלא שומה עליו לשכנע את בית המשפט או הרשם כי אי מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק הדין…  לענין זה רלוונטית השאלה אם אומנם עומד המשיב להבריח את נכסיו או לעשות מעשה אחר שיש בו כדי להכשיל את פסק הדין ושומה על בית המשפט לבחון את מאזן הנזקים כדי לשקול את מאזן האינטרסים הקיים בין המבקש לבין המשיב"[8].

כך, גם במקרה בו הציג העובד דו"ח, לפיו המעסיק הוא "מוגבל חמור בבנק" משום שהמחאות שמסר כשנה לפני מועד הגשת התביעה – חזרו ללא פירעון, לא היה בכך כדי לשכנע את בית הדין להטיל עיקול על נכסיו, ובית הדין פסק, כי "נוכח העובדה שלא מצוינים הליכי פש"ר או הגבלות בהוצל"פ, ספק אם די בכך כדי להוכיח קושי להפרע נכון להיום"[9].

לעיתים, אף גובה סכום התביעה ייחשב כשיקול רלוונטי למתן הצו, זאת כאשר מבקש העיקול הצליח להראות, כי אמצעיו הכספיים של הנתבע אינם מספיקים כדי לשלם את החוב הנטען[10].

בפועל, מעטים  בלבד מצליחים להציג ראיות מהימנות לקיומה של עילת תביעה ולהצביע על חשש סביר, שאי-מתן הצו יכביד על יישום פסק הדין ולכן, הלכה למעשה, מרבית הבקשות למתן צו עיקול נדחות.

אף על פי כן, יש בנמצא נסיבות, שבהן יקל על התובע, באופן יחסי, לשכנע את בית הדין בצורך המוצדק להטיל עיקול על רכושו של הנתבע ואלו הן:

בקשות של חברות ביטוח כנגד מעסיקים בגין אי-הפקדות פנסיוניות[11]; בקשות של עובדים התובעים את זכויותיהם הקוגנטיות, ובפרט כאשר עצם אי תשלומם של החובות הקוגנטיים – מוכיח את מצבו הכלכלי הרעוע של המעסיק[12]; או מקרים בהם המעסיק אינו כופר בחובותיו כלפי העובד אך בכל אופן אינו משלמם[13]. כמו כן, ככלל, בקשות המוגשות לאחר שכבר הוגש כתב תביעה, סיכוייהן גבוהים יותר[14].

נדירים הם המקרים בהם בקשה למתן צווי עיקול זמניים מוגשת על ידי מעסיק כנגד עובדו. עלה בידינו לאתר מקרה שכזה, בו נטען כי העובד מעל בכספי המעסיק בהיקפים משמעותיים ביותר, ובית הדין לעבודה הטיל עיקול על כספו של העובד. אך מדובר, ככל הנראה, במקרה חריג, כפי שגם כתב לאחר מכן בית הדין בפסק דינו[15]: "עלינו להבהיר, כי אין המדובר בתיק זה בתביעת יחסי עובד מעביד רגילה המוגשת דרך שגרה לפתחו של בית  הדין, כי אם בתביעה שעילתה המרכזית היא מעילה נטענת בהיקפים משמעותיים לצרכי הימורים… רוב האירועים העובדתיים בבסיס פסק דין זה אינם מחיי העבודה הנורמטיבים".

לרוב, מעסיק אשר עובדו גזל ממנו את רכושו והגיש נגדו תביעה להשבתו, יתקשה להבטיח את הסעד אותו הוא דורש מהעובד באמצעות הטלת צו עיקול, אף אם דומה, כי אין מוצדק מהליך שכזה.

הנה כי כן, ככלל, צווי עיקול ניתנים בבתי הדין לעבודה במשורה. יתרה מכך, את ההחלטות בבקשות למתן צווי עיקול זמניים קשה להפוך. קרי, גם בקשות ערעור על החלטות שקיבל בית הדין ובהן דחה את בקשת הטלת העיקול נדחות ברובן[16].

 

 

 

[1] עורכי דין העוסקים במשפט עבודה אישי וקיבוצי. עו"ד פרנקל הנו שותף במשרד עו"ד בני כהן ושות' ועו"ד בן שחר הנה עורכת דין במשרד.

[2] תקנה 95(ב).

[3] תקנה 103.

[4] תקנה 95 (ד).

[5] בש"א 4459/94 סלמונוב נ' שרבני, פ"ד מט (3) 479.

[6] בשא (נצ') 3513/09 יוספין אימאן נ' ס.ס. המעסיקים קאסם (2004) בע"מ (23.9.2009).

[7] ס"ע (אזורי י-ם) 50342-07-19 צאדם סעיפאן – י.ש.ע.ל הנדסה ובניה בע"מ (נבו 01.08.2019), פס' 16.

[8] רעא 8420/96 מרגלית נגד משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ פד"י נ"א (3) 789.

[9] ע"ר (אזורי י-ם) 8109-10-19 יעקב כהן – אונשטרן חביאר אנדרס (נבו 10.10.2019), פס' 27.

[10] בשא (ת"א) 4599/09 דוד חקק נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, 19.7.09.

[11] לעניין זה ראה למשל: בשא (ת"א) 6282/02 הדר חב' לביטוח בע"מ נ' אחים מרום חברה לבנין (19.11.2002), בשא (ת"א) 5228/02  מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' י.ט מערכות בטחון בע"מ (11.11.2002), בש"א (ת"א) 2356/03 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' טבת-יבוא מוצרי (20.05.2003)).

[12] לעניין זה ראה למשל: ע"ר (אזורי חי') 27923-04-10 סיליס שמי נ' מ.ל.ה-כ.ל.י אחזקה וניהול בע"מ (מסעדת טאטמי) (25.04.2010)‏‏, בש"א (עבודה תל אביב-יפו) 7225/05 בן עמי שאול נ' טוינה יצחק (29.08.2005).

[13] בש"א (עבודה ירושלים) 2080/06 שלום עליכם הרוש נ' הפועל ירושלים עמותת הכדורגל הירושלמית (04.09.2006), בש"א (עבודה נצרת) 3395/08 אבו חרב כאמל – גרוסמן תשתיות וכבישים (2005) בע"מ (03.09.2008).

[14] לעניין זה ראה למשל: בש"א 8670/07 עמיחי רוזנברג נ' יניב בקשי (14.11.2007), בש"א (עבודה ירושלים) 1261/05 לימור עזו נ' אמנון מואב (03.04.2005).

[15] סע"ש (אזורי חי') 54684-06-16 רוני פדאל – מתן שוורצמן (נבו 04.06.2019). יצוין, כי לבית הדין הארצי הוגש ערעור על גובה הסכום שנפסק כנגד העובד, ובית הדין הארצי הטיל עיקול נוסף כנגד העובד עד לגובה הסכום שנתבע בערעור (ע"ע (ארצי) 8436-07-19 רוני פדאל – מתן שוורצמן (נבו 19.11.2019)).

[16] לעניין זה ראה למשל: ע"ב (אזורי ת"א) 9709/06 יהודה גינת נ' תבל גומא אטמים בע"מ (13.11.2006), ע"ב (אזורי ת"א) 12219/08 קרוטס שייע נ' חברת יהושע נפחי בע"מ ואח' (31.12.2008).

השארת תגובה