סעיף 1 לחוק פיצויי מעניק את הזכות לפיצויי פיטורים לעובד שפוטר. ככלל, חוק פיצויי פיטורים אינו מעניק פיצויים לעובד שהתפטר (אלא אם התפטר בדין מפוטר) ובעקבות כך נקבע ע”י בית הדין לעבודה, כי סכומים שהופקדו ע”י המעסיק בקופת הפיצויים מהווים חיסכון בידי המעסיק ועוברים לרשותו של עובד הזכאי לפיצויי פיטורים בלבד, ואף “אין מניעה, בהיבט העיוני, כי מעסיק ישלם את מלוא חבות הפיצויים מכיסו וימשוך את כספי הפיצויים הצבורים בקופת הפיצויים, שהרי הכספים הצבורים בקופה “אינם אלא אחת מדרכי החיסכון של המעביד”[1].

היוצא מן הכלל מצוי בסעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים, המונע החזרת סכומים שהופקדו בקופת גמל במקום פיצויי פיטורים או סכומים שהופקדו על חשבון פיצויי פיטורים בקופת גמל לקצבה וכשאין בנמצא הסכמה כתובה בדבר החזרתם למעסיק במקרה של אי-זכאות לפיצויי פיטורים. יוצא מן הכלל זה בא להתמודד עם הבעייתיות שבמשיכת כסף מקרן פנסיה ותיקה[2].

בישראל בעבר (ובמדינות רבות בעולם כיום), תכליות הזכות של עובד לפיצויי פיטורים היו להרתיע מעסיקים מלפטר עובדים, שמועסקים אצלם זמן רב וכן להבטיח לעובד כרית ביטחון כאשר הוא מפוטר, מתוך הנחה שהעובד הוותיק יידרש לזמן ארוך יותר למצוא עבודה מתאימה. תכליות אלו מצדיקות הבחנה בין עובד שפוטר לבין עובד שהתפטר, ומצדיקות את תשלומם המידי של פיצויי הפיטורים, סמוך לאחר הפיטורים.

לקראת סוף המאה העשרים וביתר שאת בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת, ולנוכח המגמה הברורה של הזדקנות האוכלוסייה, החליט המחוקק לשנות סדרי עולם, שנהגו עד אז בכול הנוגע לחסכון הפנסיוני של תושבי המדינה, ובתוך כך הפשיט את הזכות לפיצויי פיטורים מתכליותיה ומאפייניה הנ”ל, והלביש עליה תכליות ומאפיינים פנסיוניים מובהקים.

תכלית חיסכון פנסיוני היא, בפשטות, לצמצם את הנזק הכלכלי של עובד, שחדל ליטול חלק פעיל בשוק העבודה ומטה לחמו אבד לו, ולהבטיח עד כמה שניתן, שרמת החיים שלו לא תיפגע עת הגיעו לגיל פרישה מעבודה[3]. החלת תכלית החיסכון הפנסיוני על הזכות לפיצויי פיטורים הביאה לכך, שבמרבית המקרים יקבל העובד פורש עצה ברורה, שלא למשוך את פיצויי הפיטורים אלא להשאירם בקופה כדי שישמשו אותו לצד מרכיבי התגמולים  עם הגיעו לגיל פרישה בדמות קצבה חודשית שתיגזר מהתגמולים ומהפיצויים גם יחד.

החלת תכלית החיסכון הפנסיוני על הזכות לפיצויי פיטורים הביאה גם לכך, שזכות זו אינה מחושבת עוד לפי השכר האחרון (והגבוה) של העובד, אלא כשיעור מסוים מהמשכורת החודשית במשך כול תקופת העבודה (לפי צו ההרחבה בדבר פנסיה חובה, על המעסיק להפקיד מדי חודש 6% מהשכר לקופת הפיצויים, וזאת במקום החלק היחסי (72%) של פיצויי פיטורים).

החלת תכלית החיסכון הפנסיוני על הזכות לפיצויי פיטורים הביאה גם לכך, שהמעסיק מוותר על כול טענה להשבת הסכומים שבקופות הפיצויים, וכן לכך, שמעסיק כבר אינו יכול להפקיד את סכומי פיצויי הפיטורים בקופה מרכזית לפיצויים, שהוא בעליה, קופה שחלפה מן העולם ואינה עוד בגדר מכשיר פיננסי, העומד לרשותו של מעסיק המבקש לחסוך למטרת תשלום עתידי של פיצויי פיטורים לעובדיו, אלא רק בקופה אישית לפיצויים על שם העובד, שהמעסיק אינו בעליה.

בפשטות ניתן לומר, כי הזכות לפיצויי פיטורים צומצמה משמעותית (ליתר דיוק 72% ממנה) והוחלפה בזכות חוקית לפנסיה. המהלך החוקי להמרה זו של הזכויות בא לידי ביטוי בסדרה של תיקונים לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), תשסה”ה-2005 (להלן: “חוק קופות הגמל“), והתקנות שהוצאו מכוחו.

החל משנת 2008 קמה לעובד זכות להעביר את סכומי הפיצויים (וכמובן גם התגמולים) בין מוצרי הפנסיה השונים, וזאת במטרה לחסוך בדמי הניהול, ובעקבות כך להגדיל את הסכום הצבור בקופות.[4] בכך ננגסה בוודאי זכות הבעלות של המעסיק בסכומים שהופקדו לקופת  הפיצויים, שהרי ניתן לעובד כוח לקבוע באיזה מסלול יושקעו ועל-ידי מי.

החל משנת 2011 לא ניתן להפקיד כסף לקופת פיצויים מרכזית (הוראת סעיף 13 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (תיקון מס’ 3). סעיף 1 לחוק זה מגדיר “קופת גמל מרכזית לפיצויים” כ”קופת גמל לפיצויים שעמיתיה הם מעבידים בלבד”, לעומת “קופת גמל אישית לפיצויים” שהנה “קופת גמל לפיצויים המתנהלת בחשבונות אישיים על שם העובדים”.

על הוראות חוק אלה מן העשור הקודם יש להוסיף כמובן את צו ההרחבה הכללי בדבר פנסיה חובה (משנת 2008  ואילך), הקובע מפורשות, כי על סכומי הפיצויים המופקדים על-פיו תחול הוראת סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, שמשמעותו היא, כי המעביד מוותר מראש על כול זכות, שיכולה להיות לו להחזר הכסף שהפקיד כמרכיב פיצויים.

המעשה החקיקתי המשמעותי ביותר, שמבטל את פסיקת בית הדין שהוזכרה לעיל בדבר היותה של קופת הפיצויים קופת חיסכון של המעסיק, נעשה ממש לאחרונה, ביום 8.7.2018 במסגרת תיקון מס’ 21 לחוק קופות הגמל. במצב החוקי כיום, אף במקרה בו לא חל על הצדדים ההסדר מכוח סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים (הסדר לפי סעיף 14 הנו הסדר ספציפי, הגובר על ההסדר הכללי שקובע תיקון 21 לחוק קופות הגמל) כסף שהופקד ע”י המעסיק לקופת הפיצויים (אם מכוח צו ההרחבה הפנסיוני ואם מכוח הסכם קיבוצי או אישי) אינו ניתן למשיכה ע”י המעסיק, אלא אם המעסיק הגיש לחברה המנהלת את קופת הפיצויים, בתוך ארבעה חודשים מתום יחסי העבודה, אחד מאלו:

פסק דין הצהרתי, לפיו העובד אינו זכאי לפיצויי פיטורים;

אסמכתא לכך שהגיש תביעה נגד העובד בעילה לפי סעיפים 16 ו-17 לחוק פיצויי פיטורים (דהיינו, עקב ביצוע נטען של עבירת משמעת חמורה המצדיקה שלילת פיצויי פיטורים – על פי רוב גניבה ממעביד);

הסכמה כתובה של העובד לאחר תום יחסי העבודה, לכך שאינו זכאי לסכומי  הפיצויים.

לאחר חלוף תקופה זו, אם העובד משך את סכומי הפיצויים, המעסיק פשוט אינו יכול למשוך אותם, אולם אם טרם משך אותם, התיר המחוקק למעסיק להגיש פסק דין הצהרתי כאמור לעיל גם לאחר חלוף ארבעת החודשים.[5]

המשמעות של התיקון האמור לחוק קופות הגמל ברורה מדברי הצעת החוק הממשלתית– ביטול מכוון של ההבחנה בין עובד שפוטר לעובד שהתפטר:

נכון להיום, במקרים רבים הבעלות על הכספים שהופרשו על ידי מעסיק למרכיב הפיצויים בקופת גמל לקצבה בעד עובדו, אינה של העובד. כך למשל, מעסיק רשאי למשוך חזרה את כספי הפיצויים שהפקיד לקופת פיטורים לפי חוק פיצויי פיטורים (לדוגמה מצב שבו העובד התפטר מעבודתו) ונקבע כך בהסכם. … לאור האמור, מוצע לקבוע בחוק פיצויי פיטורים כי כספי הפיצויים אשר הופקדו לקופת גמל לקצבה בעד העובד, יהיו שייכים לעובד, והמעסיק לא יהיה רשאי למשוך אותם חזרה, אלא במקרים שבהם נשללה זכאותו של העובד לפיצויי פיטורים לפי סעיפים 16 או 17 לחוק פיצויי פיטורים. … בהתאם לתיקון זה, ככלל, עובד יהיה זכאי למלוא החיסכון אשר נצבר בקופתו, והוא יוכל ליהנות מכספים אלה במועד פרישתו. כמו כן, שיוך כספי הפיצויים לעובד, גם במקרה שבו עזב את מקום עבודתו מרצון, תמנע מצב שבו העובד יימנע מלעבור לעבודה אחרת בשל החשש לאבד חלק ניכר מכספי החיסכון שלו. גמישות זו, במעבר עובדים, חיונית לעובד ולשוק התעסוקה בכללותו“.[6]

לנוכח הוראת חוק מפורשת חדשה זו, יש לראות בסעיפים בחוזי עבודה או בפוליסות ביטוח מנהלים, הקובעים אחרת לרעת העובד, כבטלים. המחוקק הסדיר מחדש נושא חשוב זה באבחה אחת וסתם את הגולל על מרבית המאבקים שהתנהלו עד כה בבתי הדין לעבודה בשאלת הבעלים של פיצויי הפיטורים. התדיינויות משפטיות סביב הבעלות על מרכיב הפיצויים יתרחשו בעתיד רק במקרים קיצוניים כמו גניבה ממעביד, שם ימשיך בית הדין לשבת על המדוכה כבעבר ולפסוק מי זכאי לסכומים שהופקדו למרכיב הפיצויים של העובד, כולם או חלקם.

כותרת  הצעת החוק הנה “פיצויי פיטורים”, ואולם החוק בו נערך התיקון אינו חוק פיצויי פיטורים אלא חוק קופות הגמל, כאמור. לדעתנו, אך ראוי הוא שהשינוי הנורמטיבי יקבל את ביטויו בחוק פיצויי פיטורים עצמו. ניתן לצפות, כי המשכו של המהלך התחיקתי להמרת הזכות לפיצויי פיטורים בזכות לפנסיה יהיה בהרחבתו למלוא סכום הפיצויים (8.33%).

[1] ע”ע 39921-01-16 אילנה קאטר נ’ קרן קורת ישראל עמות לפיתוח כלכלי (פורסם ב lawdata , 22..11.17), פס’ 12.

[2] “בעת חקיקתו של סעיף 26 לחוק בשנת 1973 ההסדר הביטוחי העיקרי באמצעותו ניתן היה לקבל קיצבה, היה הסדר פנסיוני באמצעות קרן פנסיה. לפי תקנות קרנות הפנסיה הוותיקות, עם משיכת כספים מהקרן, אפילו נמשך שקל אחד בלבד, בא הקץ לזכויות הפנסיוניות של העובד בקרן. מכאן גם הגיונה של ההוראה, המבטיחה שהמעסיק, בצעד חד-צדדי, לא יפגע בזכויות הפנסיוניות של העובד” (סע (ת”א) 28213-11-15 איתי נקש נ’ אר.ג’י.אר. גרופ בע”מ (5.8.16)).

[3] “תכלית הביטוח הפנסיוני היא להעניק לעובדים, ובמקרים מסוימים אף לשאיריהם, בטחון סוציאלי עם הגיעם לגיל פרישה או עם פרישתם מן העבודה קודם לכן מסיבות של נכות או מוות” – עע (ארצי) 7243-10-15 ליליאן לנדסברג נ’ גל-רוב יועצים בע”מ (20.8.18).

[4] תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (העברת כספים בין קופות גמל), תשס”ח-2008.

[5] ר’ סעיף 23 לחוק קופות הגמל, ס'”ק (א) (3) (ג)

[6] ה”ח הממשלה תשע”ז מס’ 1083 עמ’ 441.

עו"ד עמי פרנקל ועו"ד לירון בק

עו"ד עמי פרנקל הנו שותף במשרד עו"ד בני כהן, העוסק בכול היבטי משפט העבודה האישי והקיבוצי. בוגר הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ומוסמך במדע המדינה, אוניברסיטת טורונטו.

עו"ד לירון בק עובד במשרד עו"ד בני כהן והנו בוגר הפקולטה למשפטים ובעל תואר שני בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, שניהם באוניברסיטת תל אביב.

השארת תגובה